גואה. "גואה היא כבר לא מה שהייתה פעם" זה משפט שאני שומעת כבר הרבה שנים. הרבה חברים גדולים שלי שהיו בגואה בשיא של הטירוף (בשנות ה90 לדעתי עד 2000) מתארים איך ממקום בתולי עם מסיבות מחתרתיות וסמים קשים הפכה גואה לקיבוץ תיירות, בעיקר רוסים, וגם הרבה ישראלים.
יקרה וממוסחרת נחתתי אלייך.
אני, שחיפשתי הארדקור ומקומות נידחים נפלתי לבירת התיירות של הדרום.
ביומיים הראשונים חיפשתי איך לעוף ממנה. מהר. רק לא להשאר במקום המסחרי הזה.
הייתי לחוצה מאוד. לא ממש נהנתי. לא היה לי כח לכלום. לא להתאמן, לא לכתוב, לא לצלם. רק לישון ולעשות טובה שאני אוכלת משהו ומתקלחת.
כנראה בגלל שנחתתי אחרי כל כך הרבה שעות בלי שינה מסודרת.
חברה שלחה אותי לגסטהאוס שליד הבית היהודי אז ביקשתי מנהג המונית משדה התעופה שיוריד אותי שם, למזלי, ובניגוד גמור לכל מחשבה קודמת שהייתה לי על בתים יהודיים בחו"ל, הם עזרו לי מאוד. ישר הורידו ממני את התיקים ושלחו אותי לחפש גסטהאוס עם בחורה מדהימה שישבה שם הרבה וממש אימצה אותי אליה. היא הורידה את בעל הבית ל400 רופי ללילה לחדר עם מקלחת ושירותים (במקום 500!!!).
קניתי דברים נחוצים -מים, נייר טואלט, לונגי ותיק קטן. הרגשתי שהכל נורא יקר יחסית להודו, ולתקציב שלי, ושאני מבזבזת את כספי במקום שאני לא נהנת בו.
אז כן, חטפתי את השוק של הנחיתה, למרות שחשבתי שאני גיבורה גדולה ושום שוק ושום נעליים..
רק החוף הרגיע אותי.
ביליתי בו שעות על גבי שעות.
השיחות עם המשפחה ממש עזרו לי להתאפס על עצמי, וגם התכתבויות קטועות עם חברים שנמצאים בסביבה.
מאוד עזרו לי להוריד מהלחץ הזה שמעכשיו שנה אהיה בדרכים.
בשקיעה השניה שלי בגואה, אחרי שיחה עם אמא שהרגיעה אותי קצת בנושא התקציב שלי, שמסתבר שהתקציב שלי הרבה יותר גדול ממה שחשבתי שהקצבתי לעצמי בהודו, נרגעתי.
נשפתי את כל הלחץ בנשיפה אחת גדולה החוצה.
מצאתי קצת שקט פנימי.
מצאתי חברה שתצטרף אלי לארמבול תוך יומיים, ומאוחר יותר נמשיך לאום ביץ לפגוש חברה אחרת.
זה הרגיע אותי לדעת שאני לא אשאר פה עוד הרבה ושבכל זאת אפשר להנות ממה שיש.
כמו שנאמר בספר שאני קוראת - הסבל ממשהו שיש לי ושאני לא רוצה שהוא יהיה. למה בעצם לסבול ממשהו כזה?! אני בקצה השני של העולם, לפני טיול מדהים וארוך, חוף קסום ואני לא צריכה להתרגש מהמסחור סביבי.
באותו הערב פגשתי חברים שלי בגג של אחד מהם בארמבול ונסענו למסיבה באנג'ונה.
יקרה וממוסחרת נחתתי אלייך.
אני, שחיפשתי הארדקור ומקומות נידחים נפלתי לבירת התיירות של הדרום.
ביומיים הראשונים חיפשתי איך לעוף ממנה. מהר. רק לא להשאר במקום המסחרי הזה.
הייתי לחוצה מאוד. לא ממש נהנתי. לא היה לי כח לכלום. לא להתאמן, לא לכתוב, לא לצלם. רק לישון ולעשות טובה שאני אוכלת משהו ומתקלחת.
כנראה בגלל שנחתתי אחרי כל כך הרבה שעות בלי שינה מסודרת.
חברה שלחה אותי לגסטהאוס שליד הבית היהודי אז ביקשתי מנהג המונית משדה התעופה שיוריד אותי שם, למזלי, ובניגוד גמור לכל מחשבה קודמת שהייתה לי על בתים יהודיים בחו"ל, הם עזרו לי מאוד. ישר הורידו ממני את התיקים ושלחו אותי לחפש גסטהאוס עם בחורה מדהימה שישבה שם הרבה וממש אימצה אותי אליה. היא הורידה את בעל הבית ל400 רופי ללילה לחדר עם מקלחת ושירותים (במקום 500!!!).
קניתי דברים נחוצים -מים, נייר טואלט, לונגי ותיק קטן. הרגשתי שהכל נורא יקר יחסית להודו, ולתקציב שלי, ושאני מבזבזת את כספי במקום שאני לא נהנת בו.
אז כן, חטפתי את השוק של הנחיתה, למרות שחשבתי שאני גיבורה גדולה ושום שוק ושום נעליים..
רק החוף הרגיע אותי.
ביליתי בו שעות על גבי שעות.
השיחות עם המשפחה ממש עזרו לי להתאפס על עצמי, וגם התכתבויות קטועות עם חברים שנמצאים בסביבה.
מאוד עזרו לי להוריד מהלחץ הזה שמעכשיו שנה אהיה בדרכים.
בשקיעה השניה שלי בגואה, אחרי שיחה עם אמא שהרגיעה אותי קצת בנושא התקציב שלי, שמסתבר שהתקציב שלי הרבה יותר גדול ממה שחשבתי שהקצבתי לעצמי בהודו, נרגעתי.
נשפתי את כל הלחץ בנשיפה אחת גדולה החוצה.
מצאתי קצת שקט פנימי.
מצאתי חברה שתצטרף אלי לארמבול תוך יומיים, ומאוחר יותר נמשיך לאום ביץ לפגוש חברה אחרת.
זה הרגיע אותי לדעת שאני לא אשאר פה עוד הרבה ושבכל זאת אפשר להנות ממה שיש.
כמו שנאמר בספר שאני קוראת - הסבל ממשהו שיש לי ושאני לא רוצה שהוא יהיה. למה בעצם לסבול ממשהו כזה?! אני בקצה השני של העולם, לפני טיול מדהים וארוך, חוף קסום ואני לא צריכה להתרגש מהמסחור סביבי.
באותו הערב פגשתי חברים שלי בגג של אחד מהם בארמבול ונסענו למסיבה באנג'ונה.
Thank you for the information, Your information is very helpful for us
ReplyDeleteTrade Data