הגעתי לשדה עם המוצ'ילה השמנה והתיק הקטן שגם הוא דיי מפוצץ.
נפרדתי מההורים המהממים שלי ומאחותי הקטנה שהיא החברה הכי טובה שלי. התחבקנו המון ואפילו הזלנו דמעה.
התקדמתי לכיוון הצ'ק אין והחלטתי שמנקודה זו אני לא מסתכלת אחורה.
עליתי לטיסה הראשונה -ללונדון, ומצאתי את כיסאי בין שני בריטים שמנמנים, בעל ואישה. מאוד נחמדים, מאוד קריקטוריאליים. העברתי את הטיסה ללונדון בשינה ובסרט מהיר ועצבני 6 (כשעוד לא עודכנתי שפול ווקר מת...).
נחתתי בלונדון לקריסמס. איזה כיף! מיהרתי למצוא מסך למצלמת הגופרו החדשה שלי, ויצאתי לאוקספורד סטריט המקושט כולו לקריסטמס. שותתי בין החנויות והסיילים, בין מאות אנשים ממהרים והרגשתי הכי חופשייה בעולם. הפלאפון כבר איבד את הסוללה לגמרי והמטען לא תואם את השקע הבריטי הקשוח (וכמובן שהמתאם בתיק הגדול מחכה שיזרקו אותו לטיסת ההמשך למומביי).
שקט. חופש. אושר. אני נכנסת לאורבן אאוטפיטרז (החנות האהובה עלי) וצופה בהמון מתנפל על הסייליםף מחזיקה את עצמי לא לקנות במחשבה על המוצ'ילה הכבדה שמחכה לי בשדה -ושבעזרת-שיווה-רק-יגיע-ליעדו, בזמן, איתי.
בסוף נכנעתי ומצאתי ספרון קטן על צילום נופים, תרבויות ואנשים.
-בדיוק בשבילי!
גם בזול, גם קטן, גם שימושי -וגם לא להרגיש שיצאתי משערי אורבן אאוטפיטרז בסייל בידיים ריקות.
המשכתי לפיקדילי סירקוס וריג'ינט סטריט, נבלעתי בתוך ההמון לתוך הסמטאות הקסומות ומצאתי מסעדת סושי נהדרת. זולה וטעימה כל כך. מילאתי את הבטן והמשכתי לכיוון תחנת האנדרגראונד הקרובה להגיע לשדה.
בטיוב הבריטי (האנדרגראונד) בדרך להיטרו הכרתי אוסטרלי נחמד שנוסע לראיונות עבודה באסיה. דיברנו על הטיול שלפניי ועל הטיול שהוא עבר, על הרפתקנות, חוראניות, וויפסנה.
מגיעה לשדה באקסטרה טיים לפני הטיסה, ובבטחון של היטרו פירקו לי את התיק הקטן שאיתי שהיה עמוס וכבד כל כך ושבר לי את הגב, רק בגלל שחשבו שהמוט של מצלמת הגופרו שלי כנראה תגרום להפלת הטאג'מהאל בדרך להודו.
שרפתי לעצמי את הלשון מהקפה של סטארבקס בהמתנה הארוכה בדיוטי פריי, מתבאסת שהייתי ילדה טובה והגעתי המון זמן לפני הטיסה, במקום לשרוף לעצמי את הלשון באיזה בלאדי-בריטיש-סטריט.
הבורדינג היה עמוס, וארוך. המטוס ענק ומפוצץ. למזלי נפלתי לישון כמו ילדה בת 4 עם מוסיקה הודית באזניים מתיקיית המוסיקה במסך האישי. את סוף הטיסה העברתי עם הסרט "הנגאובר 3".
הגעתי למומביי. חם. מזל שהשלתי מעצמי את הבגדים התרמיים כבר בשדה בלונדון. אבל עדיין נותרתי עם חולצת פלנל מכנס ארוך גרביים תרמיות ונעלי הרים.
למרות שראיתי את כמויות הצ'יינג' המסחריות בדרך לדיוטי פרי החלטתי לחכות לדיוטי פרי כדי להחליף לרופי.
אך ההגיון הבריא של האדם ההודי הממוצע כנראה חשב אחרת. הרי למה בעצם שיהיה בדיוטי פרי צ'יינג'?!
נתקעתי בדיוטי פרי, בלי כסף לקנות לעצמי קפה, בלי מטען תואם להטעין את הפלאפון, ועם 3 וחצי שעות של המתנה וחוסר שינה מטורף.
אחרי אין ספור סיבובים מצאתי קפה קר באשראי (הללוייה!) אפילו עם חלב דל (בהודו?!) והתפנקתי עליו.
נשארתי עם חברו הטוב של האדם -הספר. התחלתי לקרוא את הספר שהבאתי איתי. "להרבות טוב בעולם". וחכיתי.
בספר מדובר על אושר, וסבל. איך שאנחנו סובלים בגלל משהו ש"הלוואי שלא היה לנו" או לחלופין סובלים ממשהו שחסר.
זה יתחבר לרגשות שלי בהמשך המסלול שלי, בטוח, חשבתי.
לא ידעתי אפילו עד כמה.
נחתתי בגואה אחרי טיסה חלום של שעה ועוד 10 דקות שיחה עם הודי נחמד שישב לידי. צעיר שבא לבקר חבר שיש לו מועדונים באנג'ונה. קוראים לו באונטי, כן, כמו השוקולד. ומה פירוש השם שאלתי, "כמו השוקולד, אין לשם הזה משמעות" (לדבריו).
"WELCOME TO GOA AMBER, YOU'RE GONNA LOVE THIS PLACE"
הוא אמר לי בעודי רואה שקיעה מהממת משתקפת בים מהחלון של המטוס.
הגעתי לדלפק הקבלה של המוניות שם הודי הציע לרמות אותי ולהחליף לי כסף. למה לא אמרתי, הוא טען שהרופי עומד על 55 לעומת הדולר (בעודו בערך 60.5) והחליף לי את הכסף. כפרה.
מצאתי רוסיה שנוסעת לאנג'ונה והתחלקנו במונית.
3 שעות נסיעה בכבישים של גואה, טירוף. ממש.
הגעתי סחוטה לגמרי על פי הוראות של חברה לבית היהודי, לגסט האוס שצמוד לו. למזלי קיבלו אותי שם בזרועות פתוחות כששאלתי איפה הגסטהאוס. הציעו לי להניח את התיקים ועזרו לי להוריד את בעל הגסטהאוס במחיר.
אני חייבת לציין שתמיד הייתי נגד בתי חבד וקהילות של ישראלים, לא יודעת אם נגד הקיום שלהם כמו נגד ההתאגדות הזאת של ישראלים עם ישראלים והחסימה בפני פתיחות מוחלטת לעולם. אבל כאן בארמבול גואה יש בית יהודי קטן ומתוק שמתנהל ע"י זוג צעיר ומקסים שרק רוצים לתת לישראלי את התחושה של הבית והעזרה שהוא צריך.
הם נתנו לי בית קטן במקום שכל כך לא התחברתי אליו, ארמבול. זאת לא הודו. תיירות תיירות תיירות. הכל יקר, הכל לתייר, ההפך הגמור ממה שאני מחפשת. רציתי לעוף משם, כמה שיותר מהר!
נפרדתי מההורים המהממים שלי ומאחותי הקטנה שהיא החברה הכי טובה שלי. התחבקנו המון ואפילו הזלנו דמעה.
התקדמתי לכיוון הצ'ק אין והחלטתי שמנקודה זו אני לא מסתכלת אחורה.
עליתי לטיסה הראשונה -ללונדון, ומצאתי את כיסאי בין שני בריטים שמנמנים, בעל ואישה. מאוד נחמדים, מאוד קריקטוריאליים. העברתי את הטיסה ללונדון בשינה ובסרט מהיר ועצבני 6 (כשעוד לא עודכנתי שפול ווקר מת...).
נחתתי בלונדון לקריסמס. איזה כיף! מיהרתי למצוא מסך למצלמת הגופרו החדשה שלי, ויצאתי לאוקספורד סטריט המקושט כולו לקריסטמס. שותתי בין החנויות והסיילים, בין מאות אנשים ממהרים והרגשתי הכי חופשייה בעולם. הפלאפון כבר איבד את הסוללה לגמרי והמטען לא תואם את השקע הבריטי הקשוח (וכמובן שהמתאם בתיק הגדול מחכה שיזרקו אותו לטיסת ההמשך למומביי).
שקט. חופש. אושר. אני נכנסת לאורבן אאוטפיטרז (החנות האהובה עלי) וצופה בהמון מתנפל על הסייליםף מחזיקה את עצמי לא לקנות במחשבה על המוצ'ילה הכבדה שמחכה לי בשדה -ושבעזרת-שיווה-רק-יגיע-ליעדו, בזמן, איתי.
בסוף נכנעתי ומצאתי ספרון קטן על צילום נופים, תרבויות ואנשים.
-בדיוק בשבילי!
גם בזול, גם קטן, גם שימושי -וגם לא להרגיש שיצאתי משערי אורבן אאוטפיטרז בסייל בידיים ריקות.
המשכתי לפיקדילי סירקוס וריג'ינט סטריט, נבלעתי בתוך ההמון לתוך הסמטאות הקסומות ומצאתי מסעדת סושי נהדרת. זולה וטעימה כל כך. מילאתי את הבטן והמשכתי לכיוון תחנת האנדרגראונד הקרובה להגיע לשדה.
בטיוב הבריטי (האנדרגראונד) בדרך להיטרו הכרתי אוסטרלי נחמד שנוסע לראיונות עבודה באסיה. דיברנו על הטיול שלפניי ועל הטיול שהוא עבר, על הרפתקנות, חוראניות, וויפסנה.
מגיעה לשדה באקסטרה טיים לפני הטיסה, ובבטחון של היטרו פירקו לי את התיק הקטן שאיתי שהיה עמוס וכבד כל כך ושבר לי את הגב, רק בגלל שחשבו שהמוט של מצלמת הגופרו שלי כנראה תגרום להפלת הטאג'מהאל בדרך להודו.
שרפתי לעצמי את הלשון מהקפה של סטארבקס בהמתנה הארוכה בדיוטי פריי, מתבאסת שהייתי ילדה טובה והגעתי המון זמן לפני הטיסה, במקום לשרוף לעצמי את הלשון באיזה בלאדי-בריטיש-סטריט.
הבורדינג היה עמוס, וארוך. המטוס ענק ומפוצץ. למזלי נפלתי לישון כמו ילדה בת 4 עם מוסיקה הודית באזניים מתיקיית המוסיקה במסך האישי. את סוף הטיסה העברתי עם הסרט "הנגאובר 3".
הגעתי למומביי. חם. מזל שהשלתי מעצמי את הבגדים התרמיים כבר בשדה בלונדון. אבל עדיין נותרתי עם חולצת פלנל מכנס ארוך גרביים תרמיות ונעלי הרים.
למרות שראיתי את כמויות הצ'יינג' המסחריות בדרך לדיוטי פרי החלטתי לחכות לדיוטי פרי כדי להחליף לרופי.
אך ההגיון הבריא של האדם ההודי הממוצע כנראה חשב אחרת. הרי למה בעצם שיהיה בדיוטי פרי צ'יינג'?!
נתקעתי בדיוטי פרי, בלי כסף לקנות לעצמי קפה, בלי מטען תואם להטעין את הפלאפון, ועם 3 וחצי שעות של המתנה וחוסר שינה מטורף.
אחרי אין ספור סיבובים מצאתי קפה קר באשראי (הללוייה!) אפילו עם חלב דל (בהודו?!) והתפנקתי עליו.
נשארתי עם חברו הטוב של האדם -הספר. התחלתי לקרוא את הספר שהבאתי איתי. "להרבות טוב בעולם". וחכיתי.
בספר מדובר על אושר, וסבל. איך שאנחנו סובלים בגלל משהו ש"הלוואי שלא היה לנו" או לחלופין סובלים ממשהו שחסר.
זה יתחבר לרגשות שלי בהמשך המסלול שלי, בטוח, חשבתי.
לא ידעתי אפילו עד כמה.
נחתתי בגואה אחרי טיסה חלום של שעה ועוד 10 דקות שיחה עם הודי נחמד שישב לידי. צעיר שבא לבקר חבר שיש לו מועדונים באנג'ונה. קוראים לו באונטי, כן, כמו השוקולד. ומה פירוש השם שאלתי, "כמו השוקולד, אין לשם הזה משמעות" (לדבריו).
"WELCOME TO GOA AMBER, YOU'RE GONNA LOVE THIS PLACE"
הוא אמר לי בעודי רואה שקיעה מהממת משתקפת בים מהחלון של המטוס.
הגעתי לדלפק הקבלה של המוניות שם הודי הציע לרמות אותי ולהחליף לי כסף. למה לא אמרתי, הוא טען שהרופי עומד על 55 לעומת הדולר (בעודו בערך 60.5) והחליף לי את הכסף. כפרה.
מצאתי רוסיה שנוסעת לאנג'ונה והתחלקנו במונית.
3 שעות נסיעה בכבישים של גואה, טירוף. ממש.
הגעתי סחוטה לגמרי על פי הוראות של חברה לבית היהודי, לגסט האוס שצמוד לו. למזלי קיבלו אותי שם בזרועות פתוחות כששאלתי איפה הגסטהאוס. הציעו לי להניח את התיקים ועזרו לי להוריד את בעל הגסטהאוס במחיר.
אני חייבת לציין שתמיד הייתי נגד בתי חבד וקהילות של ישראלים, לא יודעת אם נגד הקיום שלהם כמו נגד ההתאגדות הזאת של ישראלים עם ישראלים והחסימה בפני פתיחות מוחלטת לעולם. אבל כאן בארמבול גואה יש בית יהודי קטן ומתוק שמתנהל ע"י זוג צעיר ומקסים שרק רוצים לתת לישראלי את התחושה של הבית והעזרה שהוא צריך.
הם נתנו לי בית קטן במקום שכל כך לא התחברתי אליו, ארמבול. זאת לא הודו. תיירות תיירות תיירות. הכל יקר, הכל לתייר, ההפך הגמור ממה שאני מחפשת. רציתי לעוף משם, כמה שיותר מהר!
No comments:
Post a Comment