גוקרנה גוקרנה

מאוד נמנעתי ליסוע לגוקרנה, "העיר" בסביבת אום ביץ לא יודעת למה היה לי מקסים לא לעזוב את החוף. מקסימום גיחות קטנות לקודלי, או פרדייס, או האף-מון, ליום או אפילו לאיזה לילה. אבל לעיר עצמה לא ממש היה לי כח והעדפתי לדחות את הקץ. יום לפני שאני ונועה עזבנו למייסור הייתי חייבת לעשות סידורים בעיר, להוציא כסף, למלא כסף בסים ההודי שלי, לקנות ערסל... הדברים הרגילים...

שמעתי מחבר שיש מורה לגלישה בחוף בגוקרנה, אז על הדרך, החלטתי לתת לזה צ'אנס ולעשות את שיעור הגלישה הראשון שלי בגוקרנה. בתכלס, לא הייתי ממש בטוחה שאלך על זה, אז קמתי מוקדם, שתיתי קפה עם ההיפיים שלא הלכו לישון יומיים בגלל חגיגות הכריסטמס, ולקחתי ריקשה לעיר.

הלכתי לפי ההוראות מהחבר למצוא את המורה לגלישה. כשמצאתי אותו הוא הכין כמה ילדים לצאת לשיעור ושאל אם אני רוצה עכשיו לעשות שיעור. לקחתי לי 5 דקות להתלבט כי בכל זאת, מדובר ב1500 רופי לשעתיים שיעור פרטי. תהיתי אם בא לי בכלל להוציא את הסכום הזה ואם יש בי מספיק אנרגיות להכנס למים לשעתיים שיעור. תוך שניה עניתי לו שכן, כי בעצם, למה לא. אני חולמת לגלוש מאז שאני זוכרת את עצמי, והרי אחת מהמטרות הברורות של הטיול שלי הוא ללמוד לגלוש. תוך 5 דקות אני מתרגלת עמידה על גלשן על החוף ועוד 5 דקות נוספות אני כבר במים, עם גלשן, מחכה לתפוס גל. כשהגל הגיע הייתי צריכה לחתור וכשהמורה צועק לי לעמוד אני צריכה לעמוד כמו שתרגלתי לפני על החול. הקטע בחוף בגוקרנה הוא שהגלים מתנפצים ממש קרוב לחוף, זאת אומרת שגם אם לא תפסתי את הגל, אני חייבת לרדת מהגלשן כשמגיעים לאיזור רדוד.

הייתי שעתיים במים ואין להסביר כמה שזה קשה ומתיש. החבר שהמליץ לי על המורה אמר לי שכשאתה מצליח לתפוס את הגל, זאת ההרגשה הכי מדהימה שהוא אי פעם חווה, יותר מהכל. גאד-דאמנ כמה שהוא צדק. כשסוף סוף תפסתי גל, וראיתי את הרגליים שלי עומדות מעל הגלשן, ומתחתיו גל... וואו. כמויות של אדרנלין מציפות את המוח שלי ומעיפות לי את הלב מהגוף ובחזרה, והרגשה של סיפוק עוטפת אותי.

אחרי שביליתי את כל הבוקר בחברת גולשים, הלכת להוציא כסף כדי לשלם לסאנדיפ, המורה המקסים שלי, על השיעור. החוף בגוקרנה מתחיל להיות מעניין רק ממש רחוק מהמרקט, אז כדי להוציא כסף הייתי צריכה ללכת דרך השבילים הירוקים של העיירה. נתתי לעצמי ללכת בידיעה כללית מה הכיוון, אבל סוג של ללכת לאיבוד בתוך הנוף הטרופי ובין בתי קש קטנטנים של הודיים מקומיים. מקסים.

אחרי שטיפלתי בכל המשימות במרקט פגשתי שני בחורים מהחוף והחלטנו שנחזור יחד בריקשה אחרי שנאכל משהו במסעדה צרפתית חדשה שנפתחה לפני שבוע לא רחוק מהמורה לגלישה, עליה שמעתי מאיזו היפית צרפתייה. הבגט היה נהדר והקפה -תענוג צרוף. אחת הבעלים הוא בחור צרפתי בשם כריסטוף והוא ממונה על האוכל. המקום מעוצב ע"י השותף הישראלי שלו ונותן הרגשה של סיני בריביירה הצרפתית. אחד הבנים ביקש מכריסטוף שיפתיע אותו ויעשה לו משהו טעים וכריסטוף ישר נכנס למטבח ותקתק מנה משובחת.

כדי למצוא את סאנדיפ, מורה הגלישה, לכו מהמפגש של המרקט עם החוף ימינה, עד שנראה כאילו כבר אין כלום בחוף, והוא נהיה נקי. שם תראו פתאום כמה מסעדות.. מעל אחת המסעדות יש דגל כתום, שם כבר בטח תראו חבורה של גולשים...
אם לא, אלו הפרטים.

COCOPELLI Surf School

Gokarna main beach - India

www.cocopelli.org

www.facebook.com/cocopellisurfschool

Sandeep Samuel - Owner&Surf instructor

ואם תמשיכו עוד בערך 5 מסעדות תמצאו את המסעדה של כריסטוף.

אום ביץ בלי ישראלים

אום ביץ הוא החוף המתוייר השני מתוך חמשת החופים העיקריים של גוקרנה, קרנטקה. החוף, בצורת הסמל אום. הבעיה העיקרית בו הוא כמות בלתי מוסברת של ישראלים. קודלי לדוגמא, גדול ומתוייר בהרבה אבל עשיר בתיירים אירופאים אמריקאים ואוסטרלים היפיים, אז הדילמה היא אם להגיע לאום ביץ, לשמוע עברית בכל מקום, ולזכות בחוף יפייפה וקסום. אני זכיתי לראות את המפרץ היפה הזה מתרוקן מישראלים.
קריסמס בפתח ועונת המסיבות בגואה בשיאה. טיפין טיפין הם עוזבים את הגסטהאוסים והחוף מתמלא בתיירים זרים עם ראסטות וקעקועים.
פתחתי את הבוקר עם תרגול יוגה ו3 נשימות אום, אכלתי ארוחת בוקר ולא שמעתי עברית. זה היה מדהים. ישבתי במרפסת שלי, כתבתי וראיתי איך חדר אחרי חדר כל הישראלים אורזים את התיקים ויוצאים. מזמינים עוד שייק פירות לחדר ועושים מקלחת אחרונה. השכנים ממול משמיעים שבק ס' ואני יודעת שזאת הפעם האחרונה שאשמע שירים בעברית בקולי קולות, ושאבקש את הנר מהשולחן ליד בעברית כשיש הפסקת חשמל במסעדה.
אני אוהבת את הישראלים, שלא יהיו טעויות, גם הרבה מהם חברים טובים שלי והכי כיף איתם. אבל בכל זאת, אני חושבת שהגיע הזמן לשמוע שפות אחרות. אני עדיין לא ממש מרגישה בחו"ל. בהודו. אני ונועה, הבחורה שהכרתי בפרדייס החלטנו שנמשיך מחוץ ל"שביל החומוס" שמסתבר שיש מונח כזה שמתאר את אותם המקומות שבהם כל הישראלים נוסעים ומבקרים. בשביל נועה זאת פעם שלישית בהודו ככה שהיא ממש מחפשת הרפתקה וזה מתאים לי בול. אמנם המהלך הכי חכם הוא להמשיך מכאן להמפי (ע"פ השביל), אבל נועה הייתה שם כבר ולי לא ממש נורא לפסוח עליו לטובת משהו חדש ומרענן. וגם, אני באמת חושבת שאם אפספס איזה מקום בהודו אז זה לא יהיה נורא בכלל. לא רוצה לרוץ מהר. אני רוצה לטייל באיזי ולעזוב כשאני מוכנה להמשיך. ואם הפעם לא אגיע להמפי, אז יש לי את כל החיים לחזור.
באווירת כריסטמס היפית לחלוטין, ההיפיים על החוף החליטו להכין סנטה הודי ולשרוף אותו בערב. כל היום היו הכנות לבניית סנטה, ואפילו קיבלתי מתנה משק המתנות של סנטה!

חיכינו עד הערב ושרפנו אותו. סוג של ברנינגמן פוגש את וודסטוק בהודו. היה מגניב לגמרי.
כשקמתי בבוקר עוד מצאתי את החברים ההיפיים מסטולים לגמרי על החוף.
ישבתי איתם קצת ונסעתי לעיר.

פיסת גן העדן

ישבתי על החוף באום ביצ' עם מאיה, החברה שבאתי לפגוש. פתאום הגיע דוראל, חבר שהכרנו פה בחוף. הוא אמר שהוא בדיוק הולך לפרדייס, שזה חוף פה בסביבה, (יש שני חופים בדרום הודו שנקראים פרדייס, עכשיו מדובר על פרדייס בקרנטקה) 40 דקות הליכה דרומה מאום ביצ'. הוא שאל אם אנחנו רוצות לבוא גם. הסכמתי מיד, על החוף הייתי רק עם בגד ים אז קפצתי לחדר לשים בתיק חולצה ארוכה ללילה, כסף ומכנס קצר.

התאים לי בול. כבר שבוע שלא עשיתי פעילות גופנית והשרירים כבר התחילו לצעוק עלי שאני חייבת לחזור להתאמן. הליכה בחוף תהיה אחלה חזרה לעניינים אחרי שבוע, בעיקר הליכה בין סלעים ובתנאי שטח.
כשחזרתי לחוף מאיה אמרה שהיא לא באה איתנו אז הלכתי לפגוש את דוראל והתחלנו ללכת.

זאת הייתה הליכה מגניבה, טיפסנו על סלעים והלכנו בשבילים צרים שמשקיפים על דולפינים שקופצים באוקיינוס. הליכה מעולה לשרירים ולמיינד. צריך לחשוב על כל צעד.
אחרי 20-30 דקות בערך הגענו לHalf moon שזה חוף קצת יותר מבודד מאום ביצ', עם כמה חושות בודדות, מסעדה קטנה וחוף פרטי.
מדהים.
הצטיידנו ב10 צ'פטי, מים ובירות. הזמנו אננס מאיזו דידי (המונח "באיה" בהינדי הוא בעצם סוג של "אחי" ו"דידי" זה כמו "אחותי", הרבה תיירים פונים להודים בכינויים אלה) שהייתה בסביבה עד שהצ'פטי יהיו מוכנים (כי בהודו מחכים לאוכל עד שיוצאת הנשמה) ולקחנו את שאר האננס וגם בננות לשם.
אחרי 20 דקות נוספות (בערך) הגענו לפרדייס. מרחוק כבר יכולנו לשמוע ג'אם מקסים.

חצינו את החלק הראשון של החוף בו היה הג'אם, לחצי השני שלו. שם פגשנו את שלושת החברים שדוראל הכיר על החוף -גיא, נועה ואלה. אלה הייתה חברה שלי מהבית, כבר כמה שנים, אז זה היה ממש מפתיע ומרגש לפגוש אותה שם (למרות שראיתי אותה לפני, לשתי דקות, באום ביץ') ולדעת שאנחנו הולכות להעביר לילה בחוף בודד.
את הדרך כולה עשיתי עם בגד הים שלי ככה שלא הייתי אפילו צריכה להוריד את הבגדים כדי לרוץ למים. מים צלולים ונעימים. היה מדהים להסתכל על האוקיינוס מתוך המים.

הזמנו מאיזה באיה שמסתובב שם על החוף חבילת עצים למדורה והחלטנו לעשות מדורה גדולה ביחד עם עוד כמה מטיילים מכל העולם שפגשנו.
השקיעה הייתה מהממת.
ירד החושך ופגשנו את בניה שהבעיר את המדורה. בניה ישן בפרדייס כבר איזה שבוע, פתח זולה וחי כמו מוגלי. איזה כיף לו, חשבתי. הלוואי והייתי כבר מספיק אמיצה, או בטוחה, או מוכנה פשוט לקחת את הדברים לחוף בודד ולחיות במאהל שבניתי לעצמי.
אולי כי זאת הודו וזה לא בטוח לבחורה להסתובב לבד. בטח בתוך ג'ונגל שנושק לחוף. אולי כי רק התחלתי את הטיול אז לילה אחד הוא בטוח ומרגש.

ישבנו כולנו סביב המדורה, כל אחד הוציא במפתיע איזה משהו לאכול והבישולים שם היו אדירים. שני בריטים חתכו סלט ושמו בו המון ירקות ורוטב חריף חריף. מישהי מפינלנד בישלה צ'אי חם. אלה נועה וגיא באו מאורגנים יותר ממני ומדוראל והביאו תפוחי אדמה ושום, עטפתי אותם בנייר כסף וזרקתי למדורה. דוראל ואני חשבנו איך לחמם את הצ'פטי ומצאנו רשת ברזל שעליה הנחנו את הצ'פטי שהבאנו איתנו. שמנו את הצ'פטים (צ'פטי ברבים?) החמים על צלחת פריסבי וכשדוראל רצה לשים קצת דבש על הצ'פטי שלו נשפך לי המון דבש על הצלחת. להפתעתינו הרבה פתאום ראינו את שאר המטיילים (הלא ישראלים) מעבירים את צלחת הפרסבי ומנגבים דבש עם צ'פטי! קראנו לזה "פריסבי-האני-צ'פטי" (כמו שם של הרבה מאכלים בתפריט ה"הודי" המותאם לתיירים מצויים).

אחת הבנות חיברה רמקולים קטנים לאייפוד שלה ושמענו מוסיקה מרגיעה ביחד עם רחש הגלים הגואה.
אחד הבחורים הוציא שתי רצועות ברזל והדליק אותן באש והתחיל לעשות איתם ג'אגלינג.
נשארנו להתחמם סביב המדורה תחת מסך ענק של כוכבים שהירח המלא הותיר אחרי שנעלם בין עצי הקוקוס.
הצעתי שנשים ניק דרייק וצלילי הגיטרה שלו ליטפו את אוזניי.
זה הרגיש מדהים. חבורה של אנשים, מכל קצוות העולם, כל אחד כמעט זר לשני, אבל כולנו הרגשנו אחד.

המדורה חיממה אותנו ואיזה בריטי העביר רום חריף. לאט לאט האש התחילה להגמר והינו חשופים לקור והרוח שהלילה זימן לנו.
אלה נתנה לי גרביים ושמיכת צמר שהיו לה, ודוראל ואני ישנו מחובקים לחמם אחד את השני. הלילה היה קפוא. הוא לא ממש ריחם.
הקור חדר מכל חור לעצמותיי. אף אחד לא באמת הצליח להרדם, אבל כל אחד ניסה ממש חזק לעצום את העיניים ולהתעלם מהרוח והקור. כולנו העדפנו לישון על החול ולא על ערסל כי האדמה מגנה על הצד עליו הגוף מונח מפני הרוח בעוד שבערסל החלק הזה חשוף לרוח.

כשעלתה השמש ועדיין היה קפוא, הבערנו שוב את המדורה בעצים שנותרו לנו. פתאום שוב התחיל סשן בישולים מטורף. אחת הבנות הוציאה קוואקר והכינה דייסה מושקעת ממש. היא חתכה בננות ובחורה אחרת קלתה שקדים. אם הן לא היו מוסיפות כל כך הרבה שמן קוקוס ודבש אז בכלל בטח הייתי עפה על הדייסה שלהן. (אני מאוד בעייתית עם אוכל, עיקר הבעיה שלי היא עם שמן. אני שונאת שמן, וחמאה, ומרגרינה, וכל דבר שדומה ושמנוני. אפילו שמן זית, למרות שזה בריא מאוד, וגם אבוקדו אני לא אוהבת). זוג אחר התחיל לחמם ירקות בסיר קטן והוסיפו גם אורז.

השמש החלה לחמם אבל הרוח עדיין היכתה, זה היה מזג אוויר מעולה להרדם. רובינו פשוט נפלנו לשינה עמוקה והתעוררנו כשהיה ממש חם, אז היה מזג אוויר מצויין לעבור לערסלים שנתלו בין עצי הקוקוס. מוצל ונעים.
כשהתעוררנו שוב, פשטנו את כל הבגדים ורצנו להשטף בים.
זה הרגיש כל כך קסום.
שתינו צ'אי חם שהבאיה של החוף הכין לנו בהזמנה. ובחור אחד קרא לכולם בקלפי טארות.

היופי בפרדייס הוא הבתוליות שלו. פעם היה בחוף גסטהאוס ומסעדה ומסיבה כזו או אחרת החליטה משטרת קרנטקה, שמאוד מקשיחה בחוקיה לגבי סמים ומסיבות, להרוס את המקום עד היסוד, וכיום נשארו רק שרידי בטון שעל אחד מהם כתוב "פרדייס קפה".
הרבה מטיילים אוהבים לבוא להעביר לילה או אפילו לפתוח קאנטות ולהשאר כמה ימים...
מה שמאוד נוח הוא שיש שם באיה או שניים שמכין אוכל קל אם מבקשים, אוסף קרשים למדורות ואפילו מביא דברים מהעיר, כך שאין צורך אמיתי לעזוב את החוף.
על החוף הזה כבר שמעתי בארמבול מבחורה היפית גרמניה שיצא לי להכיר, היא אמרה שהיא הייתה שם פעם 3 חודשים. הגיעה עם בלבלה גדולה ויצאה כמו חדשה. כבר כשסיפרה לי על החוף הקסום ידעתי שאני רוצה לבקר בו.

המעבר הזה בראש, שמעכשיו המקלחת היא במי ים שהגוף כולו מתמלא בחול מכף רגל ועד ראש, קורה מאוד מהר. (למרות שלא ידעתי אז אבל יש במקום באר מים מתוקים כדי להתקלח בדלי -"באקט")
ומאותו הרגע, כלום לא משנה. השיער מלא בענפים והחול נכנס לכל מקום. הסוויצ' הזה, גורם להרגיש כאילו אני ילדת ג'ונגל. כאילו נולדתי פה, וזה הבית שלי.

שלווה קטנה ושקט בקרנטקה

אני ויעלי (החברה שחיכיתי לה בארמבול) לקחנו את שקטי נהג המונית הקבוע שלנו מארמבול לאום ביץ בשעת לילה מאוחרת כדי להגיע בבוקר מוקדם, כי לשתינו היה מקום לישון בו.
אחרי 4 וחצי שעות של שינה עקומה במונית הגענו לשער מתכת גדול, שקטי והנהג השני שבא איתו שהשם שלו נשמע משהו כמו לונגי אומרים שאין דרך לרכב מכאן, ושצריך ללכת ברגל.
את זה כבר ידענו, אבל לא דמיינו שהשמש עוד לא תהיה בשמיים.
חושך מצרים, שתינו מרוסקות מעייפות, התחלנו להעמיס את המוצ'ילות על הכתפיים העייפות שלנו. שקטי והחבר שלו יצאו גברים וליוו אותנו על לגסטהאוסים שלנו, עזרו לנו עם התיקים הקטנים והאירו את החוף עם פנסים.
שתינו דפקנו על דלתות החברים שלנו ב05:30 בבוקר ונפלנו לשינה עמוקה.

מהרגע שפתחתי עיניים הזמן ברח. אין יום או תאריך אין שעה או דקה.
לא ידענו זמן.
ידענו שיש חוף וזריחה. מה השעות החמות מידי לשכב על החול ומתי כדאי לעשות יוגה.
השעה היחידה שקבועה בלו"ז -שקיעה. הדייט הקבוע שלי עם השמש. להפרד מעוד יום מבורך. אחר כך מקלחת, וארוחת ערב חגיגית במסעדה שעל הגשר בקומה השניה, שם אפשר לראות את שרידי השמש שצבעה עננים באדום וכחול עמוק.

הימים חלפו וכמעט שבוע שאני כאן. מאבדת תחושת זמן. מתנתקת מהמציאות וחוזרת להבין שזו היא בכבודה ובעצמה.
יושבת לארוחת בוקר ומכריחה את עצמי לכתוב את התחושות שאני מרגישה. מזכירה לעצמי להטעין את המצלמה כדי לתעד משהו ותמיד דוחה את זה ביום