אובוד כל כך יפה שבא לי לבכות
אני לא מצליחה לעכל את מה שאני רואה בכל פינה ברחוב
אני חושבת שאולי זה בגלל שלגמרי לא בדקתי או קראתי על המקום הזה לפני. פשוט שמעתי ממספיק אנשים שהכרתי בדרך ואני סומכת על הטעם שלהם שזה המקום בשבילי להתחיל את החודשיים שאני רוצה לבלות באינדונזיה.
משהו באינדונזיה קסום בעייני. משהו במדינה ששייכים לה עשרות אלפיי איים מסקרן אותי.
משהו בקרבה לקו המשווה מצייר עננים פסיכופתיים בשמיים, אותם כבר יצא לי להכיר במלזיה. משהו בשמש קרוב מידי לכדור הארץ וצובע את השמיים בצבעים שהעיניים שלי לא הכירו לפני.
נחתתי בבאלי. אפילו לא הסתכלתי מהחלון בנחיתה, דבר שבדרך כלל לא קורה.
בגלל העסקה הזאת של one world, איחוד חברות התעופה שאחראיות על הכרטיס המדהים שלי מסביב לעולם, הוצאתי דרך בריטיש איירווייז כרטיס חבר, שדרכו אני יכולה לשלוט בטיסות שלי מהטלפון-הכל-כך-חכם שלי. אז סידרתי לי מושב ליד החלון בכל הטיסות. אני לא בטוחה שהכי נוח לי ליד החלון, כי אני בדרך כלל מבקרת בשירותים לעיתים קרובים (אחרי כמויות הקפאין שאני דוחפת לפני ובזמן הטיסה, ובכל זאת ישנה בין לבין), אבל החלון לגמרי שווה את זה.
בטיסת MH 851 של מלזיה איירליינז, שהייתה בהחלט אחת הטיסות הנוחות והמפנקות שהיו לי, במטוס גדול עם מסכים אישיים (למרות שמי צריך את זה ב3 שעות טיסה), דווקא במושב שלי לא היה חלון.
מהמטוס ישר ירדתי לחכות בתורים הענקיים של הוויזה-הגירה-מכס ובין לבין להוציא כסף בכספומט אחרי בחורה ברזילאית (שאת המבטא המהמם שלה כבר זיהיתי אחרי מדריך הצלילה הברזילאי במבול) שביחד נבהלנו מזה שהפכנו מיליונריות עם מוצ׳ילות.
נהג חיכה לי עם השם שלי, כי באמת שלא ידעתי איך להגיע מהשדה לאובוד והתיק שלי הפעם היה באמת כבד מנשוא. קוראים לו סורה, והוא חבר של בעל ההום סטיי שלי. כל הדרך הפרצוף שלי היה מרוח על החלון. ראיתי דברים שלא האמנתי שקיימים, ככה-סתם-ברחוב. פסלים בלינזים, פרחים, נופים...
אני חושבת שזה באמת תוצאה של אי הכנת שיעורי בית. ידעתי שאני אתחיל באובוד ולא טרחתי אפילו לבדוק עובדה אחת על באלי. בקושי ידעתי על הערך של רופייה אינדונזית. (אז לכל המורים שרשמו לי אי הכנת שיעורי בית. נה-נה-בננה!!! הנה סיבה טובה למה לא להכין שיעורי בית לפעמים).
אחרי שעה של נסיעה הגענו להום-סטיי. מבחוץ זה נראה כאילו הגענו לשום-מקום. אבל כשנכנסתי אחרי סורה ועליתי במדרגות הלסת שלי נפלה. הייתי באמת צריכה להחזיר אותה בחזרה למקום כשהבעל המקום הגיע ואמר לי ״זה החדר שלך״ והצביע על ארמון.
ראיתי מולי מרפסת מטריפה בסגנון בוהו, כאילו הוציאו אותה מהסרט ״לאכול להתפלל לאהוב״ (שאפילו לא סיימתי לראות אותו. סליחה ג׳וליה... אבל קומדיות רומנטיות לא עושות לי טוב בבטן) עם פסלים בלינזים שולחן עם מפה משובצת ושני כיסאות מצד אחד, מהצד השני ספסל עץ מהמם עם כריות מתוקות ודלת ענקית עם גילופי עץ בלינזים.
שאלתי אותו: ״זה החדר שלי?״ כאילו לוודא שהוא לא התבלבל עם נסיך אנגליה שאמור גם כנראה להגיע היום. כשהוא אישר ופתח לי את הדלת נשבעתי שאני יכולה לגור שם לנצח. ראיתי חלל ענקי עם מיטה מטורפת וחלון ענקי המשקיף על הגינה הבלינזית הקסומה, מקרר, פינת קפה ותה, שיש ענק עם כיור, שירותים ומקלחת, סדינים, שמיכה ומגבת עם ריח של גן עדן.
אמאלה.
*אני חייבת להגיד שהתענוג לא היה יקר בכלל*
צנחתי למיטה כי בכל זאת הייתי ערה מ5 בבוקר בערך, ולא הצלחתי לגרד את עצמי עד שהשעון הראה שעה וחצי טעינת כח.
יצאתי לחפש איפה לאכול איזה פחמימה בקטנה לפני שאני צונחת בכלל ללילה שלם ומצאתי באותו הרחוב מסעדה הודית משגעת. ישבתי על ספה נמוכה ועלי המלצרית הניחה מפית בד אדומה.
הזמנתי רוטי, נאן, ורייטה (תרגום- רוטי, סוג של צ׳פטי, קמח מים ולתנור ההודי שנקרא טנדורי. נאן, אותו הדבר רק עבה יותר. רייטה- יוגורט עם מלפפון ועגבנייה חתוכים.) לקינוח הזמנתי צ׳אי. אחרי שהשלתי את הקרום המוכר מספל הצ׳אי ולגמתי הבנתי שהרבה זמן לא שתיתי צאי טוב.
בבוקר אכלתי ארוחת בוקר במרפסת המדהימה שלי וישבתי לכתוב, כי פה בבלוג הייתי עדיין איי שם בקרלה שבהודו, ולהחזיר את חשבון האינסטגרם שלי לחיים (אחותי דחקה בי, ודיי בצדק, לעשות את זה, עכשיו כשיש לי את האייפון שוב איתי. בכל זאת אני מצלמת בכל יום תמונות מדהימות וחבל שלא יהיו לי למזכרת).
יצאתי בצהריים לרחוב להסתובב קצת ולשתות קפה באחד מהווארונגים (בתי קפה) ברחוב הראשי. וישבתי במקום שנקרא לוטוס קפה. שקיים כבר מ1981. המסעדה יושבת על גינת לוטוסים שנראית כאילו שלפו אותה מהאגדות. הזמנתי קפה קר שהיה קצת מאכזב אבל הנוף והאווירה קנו אותי וגרמו לי להאמין שהטעם לא כזה מבאס.
