סרי לנקה - לידה מחדש ומלא אוכל סרי לנקי

באחד הימים במקום של רם היה יום מיוחד לרמ׳ז פאמילייה. מסתבר, שאמא של רם נפטרה לא מזמן, ובאותו היום חגגו את ״יום נתינת העצמות״, כלומר, היום בו אמא של רם בעצם יצאה לעולם, מבטן של מישהי אחרת, איפשהו בעולם.

בבודהיזם, למי שלא מכיר או יודע, יש קטע כזה, שהנפשות מתגלגלות להן עד שהן מגיעות לנירוונה.

מה זה אומר? באופן עקרוני, מי שמת, נולד מחדש, ושוב מת, ושוב נולד מחדש, וכך הלאה, עד שיום אחד הנשמה מוארת, מגיעה למקום מדהים ומואר, (שעד כה אני מנסה לברר איפה הוא נמצא ומה בדיוק הולך שם), אבל שם היא נשארת, וטוב לה.

ועד אז, גם טוב.

אז אחרי שמישהו מת, המשפחה שלו חוגגת את היום בו הוא נולד מחדש. על פי התייעצות קלה עם דוקטור גוגל, גיליתי שמדובר ב49 ימים בדיוק. אבל במקרה של המשפחה של רם, זה אחרי חודש, וקוראים ליום הזה ״יום נתינת העצמות״.

סירים ענקיים זרמו מהמטבח לרחבה הגדולה שממוקמת בגסטהאוס על החוף. והאוכל בחינם וכל האנשים באים וסועדים.

הייתה חגיגה גדולה.

כולם לבשו לבן אחרי שביקרו במקדש.

וכמו שנאמר

-ויאכלו,

וישתו

,וישמחו.

את האמת, שזה אחלה של רעיון, הרבה יותר קל לנו בתור בני אנוש, לדעת שאהובינו לא חזרו ככה סתם לאפר אלא נולדו מחדש במקום אחר וטוב בעולם.

לדעתי זה עוזר להקל על החלל שנפער.

ואורז בחינם זה תמיד נחמד.

פופינג טאגס בגאלה

האנה, חברה מנורבגיה אמרה שהיא מצאה איזו חנות יד שניה בגאלה שמוכרת ליווייס ורנגלר במחירי רצפה, ראינו את השלל שהיא הביאה איתה והחלטנו שמחר נוסעים לעשות קניות בגאלה.

עשינו סשן בוקר וכמובן מוזלי וקפה קר אצל שאגי ומישל בקופי פוינט.

ונסענו תאיר, עומר, חבורת הבנים ואני לגאלה.

לא היה ממש פשוט למצוא את החנות על פי ההוראות שהאנה נתנה לנו, אבל אחרי כמה סיבובים וכמה סרי לנקים נחמדים-אבל-קצת-מציקים-ברצון-העז-לעזור-שלהם (שבא לך להגיד להם, דארלינג, בבקשה, תגיד לי שאתה לא יודע, ואני אלך, רק תגיד!!!) מצאנו את החנות!

עם שלט גדול של SALE בחוץ.

נכנסנו בצעדים של מלכים והתחלנו לפשוט על החנות. ג׳ינסים חולצות מעילים כובעים. הכל היה שם.

אני חייבת לציין שיש לי, כבר שנים, בעיה גדולה גדולה עם בגדי יד שניה. אני תמיד מוצאת פגם/כתם/פרם וכל סוג של סיבה-שמישהו-יפסיק-להשתמש-במוצר. ובגלל זה יש לי סלידה עזה מבגדי יד שניה (שלא נדבר על הריח בחלק גדול מהחנויות) אבל אחרי 3 חודשים בהודו, ללבוש משהו מלוכלך לא ממש משנה. בעיקר אם זה ג׳ינס של ליווייס... (והריח בחנות לא היה מזעזע)

קצת התבאסתי שכל הג׳ינסים היו ענקיים עלי, אבל זה צרות של עשירים, מצאתי הרבה דברים מגניבים אחרים ועם הרבה ייסורי מצפון על התיק הגדול שלי, התחדשתי ב 4 פריטים חדשים.

הגענו לקופה וכולנו ניסינו את מזלנו להתמקח. אני הייתי האחרונה לעשות את זה וניסיתי להוריד אותו למחיר דיי מגוחך.

להפתעתי המוכר עשה לי חיוך קטן והנהן עם הראש ואני שמחתי שכוחי חזר אלי והצלחתי לצאת ממש בזול.

כשהבאתי לו את המזומנים הוא שינה את דעתו והעלה את המחיר.

הייתי בשוק.

מה???

כאילו, סליחה אדוני, אבל זה לא הולך ככה!

אתה לא יכול לחזור בך!

..כנראה שפתאום הגיח מאחוריו הבעלים או משהו כזה ואני ועומר ניסינו להסביר לו שזה לא הגיוני שהוא מסכים למחיר אחד ואחר כך משנה את דעתו... אבל תמצא היגיון בסרי לנקה...

זה היה ממש משונה והזוי.

הטחתי בו את עקרונות מאמא קרמה, הבאתי לו עוד שטר סרי לנקי, ויצאתי עם השלל מהחנות.

קרמה וויל האנט יו דאון בייבי!

יום בנות באקונהמטטה

אחרי סשן בוקר בוויליגמה, מוזלי וקפה קר בקופי פויינט, החלטנו לעשות איזה יום כיף באונה מטונה. עיירה בין מידיגמה לגאלה.

באופן עקרוני זה לא ממש מסובך, לוקחים אוטובוס שמגיע לגאלה ותוך בערך חצי שעה מגיעים לאונהמטונה.

מרטינה רצתה לקנות מתנות למשפחה וחברות אז היא הייתה קצת יותר לחוצה לצאת מוקדם, מיכל הצטרפה אליה ואני אמרתי שאצטרף אליהן בעוד בערך 20 דקות..

תאיר אמרה למיכל ומרטינה שהיא כבר תצא איתי כי גם היא לא רוצה להיות בלחץ, הבעיה הייתה שלי לא היה מושג שתאיר לא יצאה איתן ושהיא מחכה לי, אז התארגנתי על עצמי ויצאתי לתפוס אוטובוס.

אחרי בערך חצי דרך שלחתי לתאר הודעה שאני בדרך, מזיעה באוטובוס עם מיליון סרי לנקים ושתגיד לי בערך איפה הן נמצאות, באותו הרגע גיליתי שתאיר נשארה מאחור... תאיר התארגנה ויצאה גם היא.

באותו הזמן אני ירדתי מהאוטובוס ושאלתי את כל חמשת הזקנים הסרי לנקים שראיתי בדרך איפה השוק של אונה מטונה, כולם הצביעו על אותו כיוון

-אז הלכתי...והלכתי...והלכתי.. ואין שוק.

פתאום ראיתי סופרמרקט גדול והבנתי שהם כיוונו אותי ל״מרקט״ הלא נכון.

למזלי, עדיין היה לי אינטרנט שאמא הטעינה בסים הסרי לנקי לפני שעזבה אז ביקשתי ממרטינה שתשלח לי מיקום ובינתיים ראיתי שהשמיים מעליי כחולים אבל העננים שמעל כל הדרך שהלכתי עד כה, ושעכשיו אני צריכה בעצם לחזור, מתקדרים ומעידים ש״עוד מעט ירד פה גשם...״

מרטינה ומיכל היו איי שם מתחת לעננים האפורים. עשיתי אחורה פנה והתחלתי ללכת על פי המפה. הסוללה שלי כבר באחוזים האחרונים ותאיר עוד בדרך שואלת אותי לאן להגיע. כשהגעתי לפנייה בה מרטינה ומיכל היו גיליתי שזה היה בערך 100 מטר מתחנת האוטובוס. ושסתם, בשביל הכיף, הלכתי איזה 5 קילומטר...

מצאתי את מיכל ומרטינה בדיוק באמצע התמכחות עם מוכר בחנות תכשיטי כסף, באתי-לעזרת-חבר, ומיכל התחדשה בתכשיט חדש.

הגשם אכן הגיע, ישבנו לשתות ג׳וס, לחכות שהגשם יפסק ושתאיר תגיע..

אחר כך הפכנו חנות של איזו סרי לנקית מסכנה וקנינו מלא שטויות.

אחרי מסע השופינג המשכנו לשוטט לכיוון החוף, חיפשנו מקום מגניב וזול לשתות קפה בשקיעה (כי קפה שם על החוף עולה-בערך-כמו-קילו-זהב).

פתאום זיהיתי איזה שלט שעליו כתוב ״קפוצ׳ינו אספרסו 200 רופי״ -וואלה מחיר סבבה. מסתבר שבמקרה יש להם איזו מכונה קטנה של אספרסו אבל הם לא ממש הבינו איך מכינים קפה קר. הפשלתי שרוולים ונכנסתי למטבח להכין לנו 4 כוסות של קפה קר וצונן והסרי לנקים במטבח הסתכלו עלי בתדהמה.

הצבעים של השקיעה היו מדהימים ובוהקים.

באותו הרגע הבנו שבעצם דפקנו יום בנות שכלל ללכת-לאיבוד-כמו-אישה, לשתות ג׳וס ולהתחבא מהגשם, שופינג בגדים ואקססוריז וקפה על החוף בשקיעה,

בניגוד לשאר הזמן שכולנו (חוץ ממרטינה שהביאה איתה נעלי עקב...) הולכות יחפות, לא באמת שמות לב למה אנחנו לובשות, ובאופן-עקרוני-לא-ממש-מתנהגות-כמו-בחורות...

כל זה עשה לי אפילו חשק להשתמש בלק של מרטינה ולהרגיש קצת אישה..

אבל לא באמת היה לי כח...

השיעור השני בגלישה, וויליגמה, סרי לנקה.

לעומר יש חבר שהוא מורה לגלישה. תותח אבל קצת יקר, איך שהגעתי למידיגמה הוא נתקף ע״י חבורת מיקרובים ששיתקה אותו למיטה וביאסה לי שני ימי גלישה...

אחרי יומיים שחיכינו שיחלים, מיכל ואני החלטנו פשוט ללכת לחוף ולמצוא מורה. במקרה הזה הלכנו עם ירון, בחור ישראלי שפגשנו במידיגמה, למקום בו הוא משכיר גלשן בכל בוקר.

ביקשנו מהבחור מההשכרת גלשנים שיעור ותוך 7 דקות הינו במים.

לא תפסתי המון גלים, אבל תפסתי הרבה דברים על החוף, השבירה של הגלים, ומתי להתחיל לפדל.

להפתעתי הרבה הוא טען שממחר אני יכולה כבר לשכור גלשן בעצמי ופשוט להתאמן.

תאיר, שהיא החברה של עומר, מרטינה, שהיא בחורה הולנדית שהכרנו בגסטהאוס, ירון, מיכל ואני יצאנו כל בוקר מוקדם לוויליגמה. חוטפים איזו בננה או אננס על הדרך שוכרים גלשנים ויוצאים לתפוס גלים.

זאת הייתה פתיחה מדהימה לכל בוקר.

לאט לאט מתחילים לתפוס יותר ויותר גלים ולהבין יותר ויותר דברים.

בכל פעם כשחזרנו למידיגמה פגשנו את שאר הבנים שגלשו במקומות קצת יותר מפחידים והתרסקנו יחד על ספות הבוהו המדהימות בקופי פויינט. אוכלים מוזלי או (במקרה של הבנים...) מתחרעים על פנקייקים, ושותים קפה טוב. מדברים על הגלים ואיך היה היום. עולים על הסלאק ליין ומשייפים קוקוסים.

שאגי, שהוא מדריך גלישה מקומי ואחלה גבר, ומישל, החברה המקסימה שלו מצ׳כיה פתחו את המקום. יש קפה טוב ואוכל מעולה והעיצוב בוהו (של מישל) מהמם.

בערב כולם הולכים לאכול אצל ביג מאמא בבופה אכול-כפי-יכולתך ואז כמה בירות אצל רם.

גולשים מכל העולם ומכל הסוגים.

כולם יחפים ובלי פוזות.

כולם מחייכים.

מחליפים חוויות ונותנים טיפים.

ערב אחד עומר ולהב החליטו ללמד את הבחור באחת המסעדות להכין שקשוקה. ישבנו שעות בקומה השניה שמשקיפה על החוף ועומר להב ומרטינה נכנסו למטבח והכינו מלא מנות של שקשוקה.

מידיגמה-וויליגמה

המקום של רם זה בעצם הלב הפועם של מידיגמה.

הגסטהאוס יושב על ספוט שנקרא רם׳ז ספוט. ככה שהגולשים המנוסים יותר יכולים להתעורר ולקפוץ למים, או פשוט לתצפת על הגלים בזמן ארוחת הבוקר ואפילו מהמרפסת.

מהגלים למסעדה לגלים למסעדה לגלים למיטה וחוזר חלילה.

מושלם.

במקרה שלי זה לא היה הכי אידאלי, כי אני מתחילה, וזה ספוט עם גלים גבוהים וריף. אבל מה שיפה במידיגמה זה שיש הרבה ספוטים אחד ליד השני.

ממש צמוד לספוט של רם, מימין (אם אתם מסתכלים על הים עם הגב לחוף מהמרפסת בקומה השניה של המקום של רם...) יש חוף שנקרא לייזי לפט, שמתאים למתחילים שכבר התנסו קצת. וגם עליו אפשר לתצפט מהמרפסת אצל רם.

מהצד השני של הספוט של רם יש ספוט שנקרא פלנטיישן, שגם הוא מתאים לשלב שבין לבין...

בשביל המתחילים באמת, כמוני, 10 דקות נסיעה באוטובוס יש את וויליגמה, שזה סוג של ״הרדודים״.

וויליגמה זה חוף עם תנאים מושלמים למתחילים או לגולשי לונגבורד. הגלים ארוכים ונעימים. יש גלים גדולים יותר בעומק וקטנים יותר קרוב לחוף. הכניסה למים דיי חלקה. והמורים המקומיים גברים רצח.

אז בתכלס, אם חיפשתם מקום להתנחל, לעבוד על הגלישה שלכם ובאמת להשתפר, באווירה מגניבה ושקטה. עם אוכל מקומי זול (ובכל זאת מקום עם קפה טוב ואוכל קצת יותר מערבי) והכי חשוב, עם גולשים שהם בדיוק בראש שלכם...

וולקאם טו מידיגמה!

המקום של רם

מיכל ואני הזענו שעתיים וחצי דרומה למידיגמה ברכבת.

עומר, החבר ששהה שם, אמר לי שהוא נמצא בגסטהאוס שנקרא המקום של רם.

כבר בהתחלה כשעומר אמר לי שהוא במידיגמה ביררתי קצת על המקום ו׳המקום של רם׳ תמיד הוזכר איכשהו.

יצאנו מריקשה שלקחה אותנו מתחנת הרכבת וזרקה אותנו שתי דקות משם במקום של רם. ישר כשנכנסנו מישהו הביא לנו מפתח והשאיר אותנו בחדר בקומה השניה. הנוף היה מהפנט, הלסת שלי נשארה על הרצפה, בכלל לא הספקנו לדבר איתו על המחיר. החדר ענק. מאוד בסיסי... אבל מי צריך יותר אחרי שבועיים שהייתי לפחות נסיכת הנילוס בריזורטים מפוארים?!

התאוששתי מהנוף המדהים וירדתי למטה לחפש את עומר, אז פגשתי את להב, בחור זהב שאמר לי בעברית שהוא גם חבר של עומר ושהוא כנראה גולש עכשיו.

להב הגיע לסרי לנקה עם כמה חברים, כולם בכיתה י״ב וכולם מקסימים. עזבו את הספרים והמחברות מאחור וטסו לסרי לנקה לגלוש ביחד. ככה, שניה לפני הבגרויות.

כולם בחורים זהב וכולם הולכים להיות חיילים קרביים. אז שניה לפני שהם מקריבים את הגלישה למען המולדת, מגיע להם להקריב כמה שבועות של צלצולים ומחברות למען הגלישה.

מיכל ואני שקענו בשיחה על הודו בעודנו צועדות על החוף של הגסטהאוס.

נפעמתי מהחוף המהמם הזה. הסלעים, הצמחייה, החול הרך, הגלים..

השמש התחילה לשקוע וצבעה את השמיים בכל גוון אפשרי של אדום כתום וצהוב, אומרת ברכות ״ברוכות הבאות למידיגמה״.

לאט לאט השמש אספה אנשים אל החוף, מהגסטהאוס ומהגלים.

יצירת האומנות שלה הייתה ארוכה ומדהימה, עם ליטופים של גיטרה ברקע...

זהו המקום של רם.

לרדת למידיגמה? לרדת למידיגמה!

כבר בתחילת השהות שלי בסרי לנקה גיליתי שעומר, חבר טוב מהילדות שוהה גם הוא באותו האי. הגיע כדי לגלוש. הוא נמצא איי שם איפשהו בדרום סרי לנקה. באיזה מקום קטן שנקרא מידיגמה.

דיברנו הרבה על להתראות אבל איכשהו לא באמת האמנתי שנפגש. בכל זאת הסדנה הייתה בכלל במקומות אחרים בסרי לנקה והמקום שבו הייתי עם אמא שלי לכמה ימים היה במרחק שעתיים וחצי ברכבת (וגם אם להיות כנה, רציתי לנצל כל דקה עם אמא כשהיא איתי בסרי לנקה).

דיברנו כמה פעמים וגם עשיתי קצת גוגל כדי להסתקרן מה הולך בעיירת הגולשים הקטנטנה הזאת..

פתאום ערב אחד, חשבתי על הרעיון הגאוני להשאר שבוע בסרי לנקה, לרדת דרומה למידיגמה הזאת ולקחת כמה שיעורים.

ככה אני גם לא לבזבז את הזמן שיש לי עם אמא בקלוטרה (בארבעת הימים שהיו לנו ביחד לבד בריזורט בחוף המערבי) על נסיעה להיקדואה (אחת מנקודות הגלישה הידועות, וזו שהכי קרובה לקלוטרה) כדי לקחת שיעור גלישה של שעתיים, ובתכלס-לשרוף-יום-שלם-על-זה.

-וגם אוכל לפגוש את עומר ולבדוק מה הולך בסצנת הגולשים בסרי לנקה.

בגלל כרטיס הטיסה המיוחד שיש לי, אני יכולה להזיז כל טיסה מתי שרק ארצה, בחינם.

את הטיסה לסרי לנקה לא באמת יכולתי להזיז כי תכננתי לפגוש את אמא שם, אז הטיסה למלזיה הייתה הטיסה הראשונה שבאמת יכולתי להזיז. לזרום. לשנות את התכנית סתם כי בא לי.

אבל עדיין, משהו בלשנות, להזיז, לשחרר אחיזה, הוא מרתיע.

לפני שיצאתי למסע כבר סידרתי לעצמי מלון בקואלה לומפור במלזיה.

הרגשתי בטוחה לדעת שיש לי שם מקום לשים את הראש במטרופולין שנקראת ״הנמר המתעורר של המזרח״. 

במדינה שאסור לישראלים בכלל להכנס.

שכל האתרים והפורומים מלחיצים ״שלעולם אל תצהיר על זהותך הישראלית״ ו״תחביא טוב טוב את הדרכון הכחול״.

בעיר שאומרים שהיא בנגקוק רק פי כמה גדולה יותר (והייתי בבנגקוק. היא גדולה ומפלצתית).

את תאריך הלינה במלון שסגרתי לי אפשר לשנות, ככה שלהזיז את הטיסה לסרי לנקה מדובר רק באימייל פשוט לסוכנת נסיעות המדהימה שלי ושינוי תאריך במלון בבוקינג.קום.

זה נראה כמו כאב ראש, וביג דיל.

אבל זה לא. 

ה״ביג דיל״ הוא בראש שלי.

זה המיינד שלי שיודע שיש לי טיסה מסודרת ומלון.

שיודע שיש מסלול.

שקשה לו לשנות משהו בלו״ז המתוכנן.

נתתי לעצמי כמה ימים לחשוב על זה, שיהיה במאחורה של הראש ויתבשל, והתשובה תגיע מעצמה.

החלטתי דווקא, לשבור את הכלים ושכל העולם ילך לעזאזל אני נשארת בסרי לנקה.

למה לא בעצם.

זה כל הקסם.

לזרום.

לשנות.

להנות.

להתאהב במקום, ולזרום איתו.

אז מידיגמה יקרה, אני באה!

מיכל, הבת של רוזי, שהגיעה מהודו, הגיעה ממש לקראת סוף הסדנה, והצעתי לה להצטרף אלי למידיגמה, אם מתחשק לה. היא חשבה על זה והחליטה לזרום גם.

קבענו שנפגש בתאריך בו שתי האמהות שלנו עוזבות בתחנת רכבת קלוטארה דרום. בצהריים. ופנינו דרומה.

אז ירדנו למידיגמה.