ברקודות מנצנצות בסיפדן

אזהרת מסע -

הפוסט הבא נכתב הרבה לפני שנחטפו שלושת הילדים. נרצחו. והתחיל כל הבלגן בארץ. אנא מכם, אל תאמינו לכל השטויות שכתבתי כאן בעוד המצב היה בטוח. אל תקלו ראש ועדיף בכלל שנסעו למדינה מגניבה אחרת. תאמינו לי יש מספיק בעולם. בדקתי.

PEACE AND SAFE TRAVELLES

מהר מאוד התחלתי להבין את העולם שמתחת למים. התחלתי להתאהב ביצורים המשונים האלה. הצבעוניים האלה.

מדגיגים לקורלים בצבעים שלא ראיתי בחיים.

מהמכלול למיקרו.

מהמים הצלולים לנשימה איטית ורגועה.

לציוד.

לחתירה איטית ברגליים.

בהתבוננות.

במגע המים בחליפה שלי.

לפעם השלישית שירד לי דם מהאף.

לשפה שמדברים מתחת למים.

לפמפום.

למשקולות.

לסירה.

סיימתי את הקורס תוך יומיים וחצי והייתי מוכנה לקפוץ לסיפדן.

הטענתי את הגופרו כל הלילה, שלא יהיו פאדיחות...

קמתי מוקדם, אכלתי קרקרים ושתיתי קפה. לבשתי את החליפה וחיכיתי ליד הסירה.

כשכולנו הינו מוכנים יצאנו לדרך.

הסירה שטה לה על המים ואני צללתי לעולם של דמיון. מדמיינת איך אני רגועה במים, איך אני עושה כל מה שצריך בלי לחץ. מנסה לדמיין אילו מראות משוגעים אני הולכת לראות.

עד עכשיו לא הסכמתי לאף אחד להראות לי סרטונים מסיפדן. אני רוצה להגיע ולראות בעצמי. להתפעל. לא לצפות. לצלול לעולם אחר ולהתבונן.

מטאו, החבר האיטלקי שהכרתי שם, התחיל להראות לי איזה סרטון עם המון ברקודות שחגו מעליו במעגל, מהר מאוד עצמתי את העיניים... אבל התמונה הזאת לא יצאה לי מהראש.

הגענו לאי הפראי הזה, סיפדן, מקום חמישי ביופיו לצלילה בעולם כולו.

סאנטי ובוי-ג׳יי היו ה׳דייב מאסטרים׳ שלנו. סנטי היא פיליפינית ובוי גיי מלזי. הם שניהם אנשים מדהימים ומקצועיים בטירוף.

סנטי פתחה ואמרה ״גוד מורנינג ליידיז אנד ג׳נטלמן, וולקאם טו מאי אופיס...״

צ׳יק צ׳ק קפצתי אחורה והייתי במים. אני ועוד שני יפנים הינו עם סנטי והשאר עם בוי ג׳יי. אנחנו הינו עם כוכב אחד ולכן יכלנו לצלול רק עד 20 מטר. השאר צללו עד 30.

שמתי את הגופרו על הראש, עם הרצועה שמטאו נתן לי, הדלקתי אותה (או-כך-חשבתי-לפחות) וירדנו למטה.

ירדנו לעומק וסנטי סימנה לי להביא לה את הגופרו כדי שתצלם אותי, הורדתי אותה מהראש וקלטתי שהיא לא נפתחה אפילו. אני מנסה לפתוח ואין, הגופרו לא נפתחת.

גאדדדדדאמנננננ.

הייתי קצת מוטרדת מהמחשבה שאולי קרה לה משהו. אבל קשרתי את הרצועה על היד והמשכנו לרדת.

כרישים, שוניות משונות, אלפי דגים, אלפי חיות מים מגניבות, מלא צבים. הכל היה סביבי. עולם שלם של צבעים מטריפים. ואני שטה. זורמת לאט לאט עם המים הצלולים. עם היצורים המגניבים האלה. הייתי מהופנטת.

בין צלילה לצלילה נחנו על האי. שולחן גדול עם הרבה אוכל, קפה, תה, מים ופירות. חיפשתי מישהו, מהקבוצות האחרות שבאו לצלול, שאולי במקרה הביא איתו מטען לגופרו כי אצלנו אף אחד לא הביא. מצאתי זוג שיש להם מטען נייד וחיברתי את הבייבי של לחמצן, מוודא שזה רק עניין של טעינה ולא נזק. הטענתי אצלם את המצלמה בזמן הצלילה השנייה, כדי שלפחות יהיה לי משהו לצלילה השלישית.

שתיתי קפה, אכלתי איזו פרוסת לחם וחתיכת אבטיח ככה שיהיה משהו בבטן, אבל קליל.. ויצאנו לצלילה השניה.

ברקודה פוינט.

שוב קפצתי אחורה והייתי במים, סנטי מסמנת לנו להתחיל לרדת. אני מוציאה אוויר מהחליפה ומתחילה לצלול. מטר-שניים-חמישה-שמונה-עשרים. עולם פסיכדלי של צבעים וצורות התגלה. דגים מכל המינים, ג׳ק פיש, טונה, כרישים אפורים נחים על שוניות. הכל קורה שם. הרגשתי כמו בת הים הקטנה בסרט המצוייר של וולט דיסני בשיר בתוך הים. חגיגה שלמה של חיים וצבעים.

התחיל זרם חזק שמשך אותנו, סנטי סימנה לי וליפנים להחזיק בשונית. לא ידעתי בכלל שאנחנו מחכים לברקודות להופיע. אז שקעתי בשונית, הסתכלתי על הדגיגונים הקטנטנים שמנשנשים להם חלקיקים קטנים מהדבר היפה הזה. לא עברו 5 דקות וקבוצה ענקית של דגי ברקודה כסופים עברו מעלי. לאט לאט, קרני השמש היכו בעור הכסוף שלהם וניצנצו אלי.

אני מחזיקה בשונית, הזרם לוקח את הגוף שלי לצד בצורה אנכית, ולהקה ענקית של ברקודות עוברות מעליי.

זה קסם שלטעמי לא אצליח להעביר במילים.

סנטי שאלה אותנו כמה אוויר יש לנו, אני הייתי על 100 בערך או 90. והיפנים כבר היו ממש בסביבות ה50. היא סימנה לי להשאר עם בוי ג׳יי ושהיא תעלה חזרה עם היפנים. בויג׳יי לקח אותנו הלאה. פשוט עזבנו את השוניות והזרם לקח אותנו. עפים מעל שוניות צבעוניות. צבעי פסטל וצבעי נאון כאחד. שטה מעל ומתבוננת.

חזרנו לאי, לנוח שוב. הגופרו שלי הייתה עם שני פסי טעינה ככה שיש לי עוד צלילה אחת לתת פה איזה כמה סרטונים וכמה תמונות.

שכבתי על ספסל, עצמתי את העיניים ובחור אמריקאי פרט על גיטרה, הנעים את מנוחתי.

הגיע הזמן לחזור לסירה, צלילה שלישית. סנטי רצתה לקחת אותנו לתוך הכחול (יעני ״אינטו-דה-בלו״) כדי לחפש מנטהריי. התחלנו לרדת ולהתרחק מהקיר (שעומקו 60 מטר) ראינו איגל-ריי, כרישים, צבים. אבל הסרטונים והתמונות שלי מהצלילה השלישית היו בעיקר מים כחולים, ואיזו חיה מידי פעם.

קצת התבאסתי שאין לי אפילו תמונה מהמראות הפסיכדליים שראיתי בצלילות הראשונות, אבל לפעמים בחיים יש דברים שאמורים להשאר כזכרון מתוק.

ברגע שעליתי על הסירה מהצלילה השלישית הרגשתי שאני חייבת לצלול שוב בסיפדן. שזה לא מספיק הביקור הקצרצר הזה. שאני רוצה עוד.

ירדתי מהסירה בחזרה באנקל צ׳אנג והלכתי ישר לקבלה

״אני רוצה שוב! בבקשה תגידי לי שיש עוד אישורים בזמן הקרוב״

היה רק ביום שאני עוזבת, ואסור לצלול לפחות 18 שעות לפני טיסה. אמרתי לה שתשים אותי בכל מקרה על סטנד ביי ואם יש בימים הקרובים אני אצלול שוב.

אנקל צ׳אנג הגבר

אזהרת מסע -

הפוסט הבא נכתב הרבה לפני שנחטפו שלושת הילדים. נרצחו. והתחיל כל הבלגן בארץ. אנא מכם, אל תאמינו לכל השטויות שכתבתי כאן בעוד המצב היה בטוח. אל תקלו ראש ועדיף בכלל שנסעו למדינה מגניבה אחרת. תאמינו לי יש מספיק בעולם. בדקתי.

PEACE AND SAFE TRAVELLES

ביום הראשון שהגעתי למשרד בסמפורנה ראיתי את אנקל צ׳אנג בכבודו ובעצמו. אי אפשר להתבלבל. הבחור המלזי-אסייתי עם הקוקו, יושב ליידי במשרד ומעשן סיגריה אחר סיגריה.

בחנות הצלילה שיושבת על המי הטורקיז, התעוררתי בכל בוקר עם חיוך ענק על השפתיים. האי הקטן עם החול הלבן, הצוענים, השקיעות היפיפיות.

התאהבתי.

במקום. באנשים. בנופים. באווירה.

הרגשתי כמו היפית, עם התיק הקטן שלי, עם כמה בגדים בודדים, עם מקלחת בבאקט ומיטה. כמה פשוט.

אורז מאודה קרקרים קפה שחור ואבטיח.

הבחורים שעובדים בחנות הצלילה הם חבורה של מלזים מקסימים, בחורים מקומיים, מגניבים ממש. מנגנים, שותים, מתחילים עם בחורות מערביות.

אנטי ואנקל לי היו ההורים שלי שם. אנטי זאת ה״ביג מאמא״ של המקום. היא באמת כזו. היא תאהב ותחבק ותעזור ותעשה הכל בשביל שתרגיש בבית. אנקל לי הוא האחראי על הציוד והוא ידאג שלא יחסר לך כלום, כולל הומור של אנקל מלזי מקומי.

שני ילדים צוענים שאנקל צ׳אנג אימץ לחנות היו כמו האחים הקטנים שלי. והטבחית כבר יודעת כמה אני דפוקה באוכל ומכינה לי חביתה בלי שמן ובלי חמאה.

הרגשתי בבית. הרגשתי שיש לי בית בקצה השני של העולם. הרגשתי שלא בא לי לעזוב.

חשבתי שאבוא ללמוד לצלול, אצלול בסיפדן ואסע לאיזה ג׳ונגל עתיק בקיבינימט בבורניו.

אבל לא. לא רציתי. לא התחשק לי לעזוב את המקום הזה.

חיכיתי לעוד אישור לצלול בסיפדן, ואם לא יתפנה אז אצלול באי שנקרא שמיל.

בינתיים פשוט חייתי על אי יפיפה שנראה כמו גן עדן.

היו עוד כמה אנשים שנתקעו קצת יותר מהזמן הקצר של הקורס, כמו מטאו. החבר האיטלקי שהכרתי שם. בחור מגניב ומעניין.

המקומיים קראו לו ישו כי היה לו זקן ארוך ושיער עד הכתפיים. האמת שהוא גם סוג של דמות.

ביום שמטאו עזב, עליתי איתו על הסירה לסמפורנה כדי לקנות כמה דברים בסופר ולהוציא כסף מהכספומט. הסתובבתי איתו קצת וחזרנו למשרד של אנקל צ׳אנג.

שם ראיתי אותו שוב. את אנקל צ׳אנג. דיברנו קצת, סיפרתי לו שאני מישראל ושאני מטיילת עם דרכון פולני, שאני מתה על המקום שלו, שאנשי הצוות שלו מקסימים ואדיבים ושאני מרגישה בבית.

נפרדתי ממטאו וחזרתי לפיסת גן העדן.

כמה ימים מאוחר יותר הייתה איזו שמועה שהייתה חטיפה בסמפורנה. שכמה פיליפינים חטפו איזה שני יפנים. כולם קצת נבהלו ופתאום הגיעו המוני חיילים לחנות הצלילה. לא הבנתי מה קרה, אבל לאט לאט התברר שאנקל צ׳אנג אירח יחידה צבאית, לא היה לי ברור אם זה קשור לחטיפה ואם זה עניין של לאבטח את המקום או שזה סתם עניין פורמלי.

אחד החברים שישבתי איתם לאכול ארוחת ערב הוא מלזי, זוהר, מקואלה לומפור, הוא מטייל המון וצולל המון ומגיע לאנקל צ׳אנג פעם בכמה זמן, אז הוא מכיר את כולם. הוא קנה מלא פירות ים וביקש מהטבח לאדות אותם בשבילו. הוא פתח שולחן גדול והאוכל היה מעדן. בעודי טועמת סליפרז אנקל צ׳אנג ניגש אלי ואמר לי ״תשמעי, המפקד של היחידה לא מאמין לי שאת מישראל, את חייבת לבוא איתי אליו!״ הייתי קצת בשוק, האם זה בסדר??? הוא מפקד יחידה מלזית!!! אבל החיוך של אנקל צ׳אנג הרגיע אותי מיד.

״היי, קוראים לי אמבר ואני מישראל״ שולחת את ידי ללחוץ את ידו

מתחת לשפם התגלה חיוך, הוא שלח את ידו אלי ושאל אותי איך זה יכול להיות שאני שם, ועניתי שיש לי עוד דרכון.

דיברנו קצת וחזרתי לשולחן לפצח סליפרז...

טוואו סמפורנה מבול

אזהרת מסע -

הפוסט הבא נכתב הרבה לפני שנחטפו שלושת הילדים. נרצחו. והתחיל כל הבלגן בארץ. אנא מכם, אל תאמינו לכל השטויות שכתבתי כאן בעוד המצב היה בטוח. אל תקלו ראש ועדיף בכלל שנסעו למדינה מגניבה אחרת. תאמינו לי יש מספיק בעולם. בדקתי.

PEACE AND SAFE TRAVELLES

שבועיים לקח לי להבין איך לעזאזל אני יכולה לצלול באי סיפדן, המקום החמישי ביופיו בעולם כולו בצלילה.

בחיים לא התעניינתי בכלל בעולם שמתחת למים, ואם לאמר בכנות, בכל פעם שנכנסתי לים או הלכתי יחפה במים רדודים קצת חששתי מהיצורים המשונים שבטח זוממים לתת ביס ברגל המסכנה שלי. אבל כשהגעתי לאיי אנדמן, ובכלל לא הייתי במצב רוח ללמוד לצלול (אפילו לא העלתי בדעתי לצלול לפני שהגעתי לשם..) כולם היו כל כך בקטע, שהחלטתי שהיעד צלילה הבא שאליו אני אגיע, לפחות אעשה קורס...

שאלתי את דוקטור גוגל (כמו שנועה, החברה איתה טיילתי בהודו, נוהגת להגיד) ״דייבינג אין מלזיה״ ומכל פינה קפץ עלי השם ״סיפדן״.

בלי היסוס התחלתי לרדת לשורש העניין!

הבנתי שמדובר באי השייך לבורניו (האי המזרחי של מלזיה), במדינה שנקראת ״סבה״.

גיליתי שלאי סיפדן בכבודו ובעצמו מורשים להכנס אך ורק 120 אנשים ביום, כולל אנשי הצוות שמדריכים את הצלילה.

זאת אומרת, שכדי לצלול בסיפדן צריך לשהות על האי ״מבול״ או בעיר ״סמפורנה״ שעל היבשת. כל מרכזי הצלילה נמצאים על האי מבול ולכל אחד מהם ריזורט משלו. כל זה על אי שללכת מצד אחד לשני לוקח לא יותר מ20 דקות.

הדבר שהפריע לי יותר מהכל היה שלשהות על האי מבול נראה היה ככמעט לא אפשרי לבעלי תקציב תרמילאי.

בלי להתייאש חרשתי את גוגל לאורך ולרוחב עד שמצאתי את אנקל צ׳אנג. בערך המקום היחידי שמתאים לתקציב מצומצם (חוץ מחדר או שניים של דורמז, ל10 אנשים, שגם הוא לא ממש זול בריזורט בשם ״סקובה ג׳אנקי״).

אנקל צ׳אנג מציע דורמז של 4 אנשים עם ארוחות לכל היום, ותה/קפה בסכום לא ממש נוראי. אבל המחשבה על לחלוק חדר עם אנשים אחרים שאני לא מכירה קצת הרתיעה אותי.

לפני שיצאתי לטייל קראתי פוסט של בחורה שסיפרה שהיא וכל החברים שלה נכנסו לדורמז יחד, במיטה האחרונה שנותרה הם נתנו לבחור אחר להצטרף. אותו בחור שהם לא הכירו, רוקן אותם לגמרי מכל דבר ערך שהוא יכל למצוא.

אז אחרי סיפור שכזה לא מיהרתי ללכת על דורמז, ולמען האמת בהודו וסרי לנקה אין יותר מידי דורמזים...

אבל בשביל לצלול בסיפדן ולשהות על אי יפה ולא בעיירה קטנה ומטונפת כמו סמפורנה, אני מעדיפה ללכת על דורמז וגם קצת לצאת מהתקציב שלי על זה...

אחרי שבועיים שהתכתבתי עם בחורה מהמשרד של אנקל צ׳אנג, סגרתי לי הסעה מהשדה בטאוואו לעיירה סמפורנה. שם קיבלו אותי במשרד של אנקל צ׳אנג וסידרו לי מלון לישון בו את הלילה, כדי לעלות על הסירה הראשונה שיוצאת בבוקר שלמחרת לאי מבול.

העיר סמפורנה היא עיר נמל דיי משעממת. מתחת למלון הייתה מסעדה הודית שלא מגישה צ׳פטי אז הלכתי לסופר לקנות לי איזה לחמנייה, או קרקרים, וקפה, כדי שיהיה לי כי אלוהים יודע מה קורה שם על האי הקטנטן הזה.

כשהגעתי לקופה ראיתי ילדה, בערך בת 10. יפיפייה. היא החזיקה ביד שטר שבטח אחד ההורים שלה הביא לה כדי להביא משהו מהסופר. ביד השניה היא החזיקה איזה מוצר שאפילו לא היה לי מושג מה הוא. הזכיר לי את הימים בהם הייתי אני מקבלת את השטר הירוק הישן של ה20 ש״ח, כדי ללכת להביא איזה משהו מהמכולת, או לקנות לעצמי איזה ארטיק. אתה מרגיש גדול, שההורים שלך נותנים לך את הסמכות ללכת ולקנות, ולבדוק את העודף.

ראיתי אותה לוטשת עיניים לחטיף שוקולדי שהיה על אחד ממדפי הקופה, האלה שמנסים לפתות אותך שניה לפני שתצא מהסופר בלעדיהם. היא שלחה יד לגעת בו, מדמיינת בראשה את הטעם המדהים והמתוק שהחטיף הזה היה יכול להעניק לה.

הגיע התור שלה לשלם, חלומה בהקיץ הסתיים ברגע, היא שילמה ויצאה מהחנות.

מיהרתי לחטוף חטיף אחד מהמדף ולשלם מהר על הכל, רצתי אחריה והבאתי לה את הממתק.

׳זה בשבילך׳ אמרתי לה.

היא הייתה בשוק. הסתכלה עלי בעיניים המלזיות היפות שלה ואמרה לי תודה בביישנות.

חזרתי לחדר, אכלתי איזה לחמניית המבורגר שמצאתי באיזו עלק מאפייה בדרך מהסופר והלכתי לישון.

כל היום ניסיתי להוציא כסף מהכספומט. אלף ואחד פעמים, אחרי שעסקת האשראי לא עבדה במשרד של אנקל צ׳אנג. לא הבנתי מה קרה. כי הרי יש מספיק כסף בחשבון...

כבר הסתבכתי עם הכספומט בקואלה לומפור וניסיתי להבין מה לעזאזל לעשות.

שיחות עם אמא ועם הבנק הבהירו את הטענה שמלזיה היא בין המדינות עם כמות ההונאה הגדולות ביותר, והכרטיס שלי חכם מידי בשבילה. אחרי אין ספור שיחות ובירורים נפתרה הבעיה.

אבל את הכספומט הכחול על פינת הרחוב שם בסמפורנה אני לא אשכח.

קרני שמש ליטפו צמרות עצים שהתגלו מהחלון שלי, הגיע הבוקר, כך גם הטרמפ שלי למשרד שעל הרציף והסירה שלקחה אותי לאי.

3 יפניות... או סיניות.. עשו מלא רעש והרבה תמונות כל הנסיעה לאי.

אותי יותר עניין ילד קטן שעובד אצל אנקל צ׳אנג שתפקד על הסירה כאילו הוא נולד שם.

התחיל לרדת קצת גשם והים היה דיי סוער, (מה שגרם לאסייתיות לעשות קצת יותר רעש...) אבל כשהגעתי לאי השמיים התבהרו.

ירדתי מהסירה, עם תיק קטן ותיק עוד יותר קטן. מאושרת מהמשקל הקל איתו אני מטיילת, כאילו חייה בסרט לרגע שלא מחכה לי תיק ענק בקואלה לומפור בשמירת חפצים.

ראיתי בחור מקועקע עם בגד ים שחיכה על הדק של אנקל צ׳אנג.

״את אמבר?״ הוא שאל.

״כן...״ מבולבלת מהעובדה שהוא יודע מי אני עוד לפני שהגעתי ועשיתי רעש.

״היי, אני אנדריי, אני מברזיל ואני המדריך צלילה שלך. מאיפה את?״

״פולין... כאילו אבא שלי תימני ואמא שלי פולניה...״ לא יודעת באמת אם לתחיל להכריז שאני מישראל...

״אהה... מתי את אמורה לצלול בסיפדן?״

״בעוד 3 ימים...״

״אהההההה.. אז לכי תשימי את התיק שלך בחדר ותבואי לפה...״

הנחתי את התיק בחדר עם 4 מיטות ופגשתי את השותפות השווייצריות שלי (או שהם היו שבדיות. אני תמיד מתבלבלת...).

חזרתי לדק וישבנו אנדריי, לי שהוא בחור סיני-מלזי, ונלי מרוסיה.

בלי להתבלבל אנדריי שאל אותי ״אז סיימת את השנתיים שלך בצבא ויצאת לטייל?״

הייתי המומה. איך הוא ידע שאני מישראל??

״איך אתה יודע שאני מישראל??״

״איך שאת הולכת, איך שאת מדברת... טיילתי הרבה בעולם והרבה בהודו. אני מכיר ישראלים טוב... אפילו אמא שלי יהודיה, גרתי בישראל ואני יודע לדבר קצת ולקרוא...״

במבטא שבור הוא אמר בעברית ״יש לך עיניים יפות״

צחקתי ושאלתי אם איזה בחור לימד אותו את זה כדי להתחיל עם בחורות..

תוך שעה כבר הייתי במים. 18 מטר. עם חליפה ואוויר והכל. עם צב ענק, סירה קטנה ששקעה, ומלא דגים.

איך? ככה זה כשהחנות צלילה שלך היא יותר תכלס ופחות בולשיט.

נלי נלחצה והחליטה לותר. היא רגילה לשנרקל ולעצור את האוויר, מה שאסור בתכלית האיסור כצולל סקובה.

מאוחר יותר עשיתי סקילז עם לי ואנדריי.

בערב לי ואני עשינו (ביחד. כן, בדיון משותף...) את המבחנים התיאורטיים והייתי חצי דרך לקבל את ה״אופן וואטר״ שלי (כוכב ראשון בתרגום לעברית).

THE OVERALL PART 4 - MALAYSIA - UNDER-THE-KL-GROUND

Most people go to Kuala Lumpur AKA KL, when they are on-the-way-to-somewhere, because it is really cheap to fly through this huge city. But some would like to stay in the "KLUNG VALLY" for a week or more.

So if you're here for a short visit, or if you actually came to explore this big-cool-progress-eastern-metropolis

-here is a short guid which will give u the most unexpected-but-super-satisfying-places to do what feels good!

(And if you are a backpacker, who came from far remote places, to spoil yourself a little..)

ACCOMODATION

I think that the coolest place to stay is china town. It's colorful during the day and lots of bars cafes and restaurants are open till late. It's also very easy to get anywhere from there by underground station "Pasar seni".

I staied at a nice cheap hotel called china town inn. There's standart, cheap and decent rooms and even suits if you want to get spoiled. For backpacers who like hostels I'd recommend to go to "the reggae pub" which is a bar and a hostel.

SHOPPING!

Kl is full of malls, seriously, there's more malls in that city then citizens (in my eyes...), But malls we do have at home... In order to make the coolest-shopping-and-in-a-fare-(for imported goods...)-price, the central market will do!

Jewelries, accessories, home wear, food, groceries, fabrics, clothing -they have it all from all over the Far East. So if u didn't had the time to go to those countries, you can still eat some dumpling from china, buy saroongs from Indonesia, try some Tibetan jewelries and purchase some pashminas from Kashmir.

Central market

http://www.centralmarket.com.my/

ART

We all love art, but sometimes, when we're on a short visit or even if we are tiered of big Museums, it's nice to have modern art galleries. And who-if-not-me will send you to one of those unexpected-underground-uniq galleries.

It is in the middle of nowhere so in order not to get lost you would probably like to take a taxi, or at least to draw a map before you go out of wifi.

There's a small sign outside and you'll have to ring at the door. They will send you to the upper floor.

Wei Ling Gallery

8 Jalan Scott, Brickfields

50470 Kuala Lumpur, Malaysia

Ofc:  +603-22601106

Fax:  +603-22601107

Email: 

weiling@weiling-gallery.com

Opening Hours

Mon-Fri 11am-7pm

Saturdays 10am-5pm

Sundays by appointment

http://www.weiling-gallery.com/home.php

If u would like to spoil yourself with the coolest home wear in the city, check out my-Malay-friend's project! This is the best-home-wear-collection-online-shop I've even seen. And the prices are really friendly!

Corpick

Corpick.com

+60377327527

Hello@corpick.com

WINE & DINE

My number one recommended restaurant will be the fabulous-fancy-yummy Jogoya. Thank you Zohar, my Malay friend to tell me about this Japanese buffet!

Name it -they serve it! From sushi, sashimi, dim-sam, pork, meat, and even pasta... They have it all! Include a whole section of desserts, homemade ice cream, drinks -cold/hot and alcohol...

Till you'll drop out of your chair and say "I can't eat anymore!!!"

Jogoya Japanese buffet

http://www.jogoyarestaurants.com/location/map/

If you are not in the mood for a big dinner celebration and you're modest with having your few rolls of sushi, here is a very good and not expansive sushi restaurant at plaza low yat

Sushi zinmai

http://www.everydayfoodilove.co/2013/10/sushi-zanmai-plaza-low-yat.html

Quality jazz show almost every night. The best underground fresh and cool jazz bar in town. A good drink and good music is defiantly the perfect finale for a busy long day.

No black tie

http://noblacktie.com.my/

In the same street-

    #Co-working space if u need some web-work get done...

Pepper and toast

http://paperandtoast.com/

    #Cool Restorant & bar

Palate palette

http://www.palatepalette.com/

If you're more like party hard...

Check out resident advisor, my nightlife bible, to see if there's a cool party going on...

Never get lost!

Maps-