סידהלפה אירובדה וירקות מאודים

אחת הבנות בקבוצה שלנו היא רוזי, בחורה מקסימה מקסימה מערד. כשנפגשנו בפעם הראשונה, כשרק הגעתי מהודו, היא אמרה לי שהבת שלה גם מטיילת בהודו כרגע, ושלראות אותי ואת אמא שלי יחד עושה לה חשק לבקר את הבת שלה, מיכל.ניסיתי לברר איתה אם יש מצב שפגשתי את מיכל במסעותיי בהודו, ותוך כדי ניסיתי לשכנע אותה לנסוע להודו אחרי סרי לנקה (או במקרה שלה, כי לא עשתה חיסונים והכל, לשכנע את מיכל להגיע לסרי לנקה).אחרי שכבר חשבנו שלא פגשתי את מיכל בהודו, הסתבר לי, שהכרתי את מיכל בואטה קאנאל. ושהיא והחברה שלה נועם, בילו הרבה שעות בבית הגדול שלנו בעל מרפסת הבטון הגדולה. זה היה כל כך מצחיק לגלות את זה. בכל פעם מחדש אני נגנבת מהמחשבה כמה שארץ ישראל שלנו היא קטנה, כמה שכולם מכירים את כולם.בהפתעה מוחלטת, זה הצליח, מיכל עולה על טיסה לקולומבו לפגוש את רוזי. איזה אושר. התרגשתי בשבילן מאוד, רציתי שירגישו מה שאמא שלי ואני הרגשנו.כשהגענו לסידהלפה, ריזורט אירובדה יוקרתי ומפואר, ראיתי בכניסה תיק מוצ׳ילה מסוג ״לואו״, ישראלי טיפוסי. לקח לי רגע בין להגיד לאמא שלי ״היי, יש כאן מוצ׳ילה״ לבין להגיד להגיד לרוזי ״היי!!! נראה לי שמיכל כאן!!!״... אחרי חצי שעה של המתנה, מיכל הופיעה, גלוחת ראש! איזו הפתעה!האיחוד היה בהחלט מרגש.בסידהלפה פתחנו כל בוקר בתרגול יוגה מהמם על הדק של המסעדה שעל החוף. לצלילי רחש הגלים עשינו שאוואסנה.במהלך היום נחנו, טיילנו בסביבה, אפילו הלכנו לראות מקום שמציל צבים ומכרה מונסטון. החוף המערבי נהדר.לי ולאמא היה הרבה זמן איכות, אורית ליאת ואני השתזפנו על החוף הפרטי של הריזורט ואייל ואני עשינו שטויות, כמו שני ילדים מפגרים.הייתה אופציה לעשות יום טיפול אירובדי. אני ואמא החלטנו ללכת על זה. זה מתחיל בתור לרופא/ה אירובדית שעושה כאילו היא בודקת אותך, ואומרת למסאז׳יסתית איפה ללחוץ ובאיזה שמן להשתמש. המסאז׳ היה אחלה, ואחריו זרקו אותי למעין מקלחת משונה עם המון עלים ירוקים שאמורים לעשות משהו טוב לגוף שלי.פנאן...קצת פחות אהבתי את הקטע שהם דחקו בכל המטופלים לקנות את חבילות ה3 ימים/שבוע ימים/מלא-ימים-בהם-נאלץ-אותך-ללכת-עם-מגבת-מוזרה-על-הראש-נשפוך-עלייך-שמנים-מסריחים-וניקח-ממך-הרבה-כסף... ואם לא תרכוש את חבילת המיליון ימים ״זה לא באמת אפקטיבי״.האוכל בסידהלפה היה מאוד טבעי ומיוחד. הרבה אורזים אירובדים חומים ואדומים, הרבה ירקות מאודים, הרבה פירות, ומאכלים מסורתיים קצת יותר מוזרים שלא ממש הזמינו אותי לטעום. ביום ה״כל-האירובדה-כלול״ הייתה לנו גם ארוחת צהריים, לא שממש הייתי צריכה ארוחת צהריים אחרי ארוחת הבוקר העשירה. אבל בבופה זיהיתי חבר קטן ועגלגל שלא ראיתי כבר הרבה זמן... ״אמא  !!!  סושי  !!!״ לא האמנתי למראה עייני. העמסתי סושי לצלחת עם חיוך דבילי של ילד שלא אכל סוכריות במשך שנה. היה אפילו סושי עם מנגו... וזה היה טעים!כשאורית אמרה לי שיש לה פריזבי ושאלה אם אני משחקת (כי בתכלס אין שום סיכוי שמישהי אחרת תשחק איתה) פתאום נזכרתי במשהו שקרה לי בוארקלה-שכבתי על החוף, השמש היכתה, הזרמים שלחו את הגלים להתנפץ בתוך עצמם ולבאס את הגולשים ואותי, שחשבתי שאולי אתפוס איזה שיעור או שניים לפני סרי לנקה, הסתכלתי ימינה ושמאלה וחיפשתי את הצלחת הזאת המעופפת.״יאו איךךך בא ליייי פריזביייייי״ חשבתי״ברגע שאין ישראלים בחוף אין פריזבי, הא?!איזה באסה שאני לא מטיילת עם פריזבי משלי...חבל שזה כל כך לא אלסטי, גדול, ותופס מלא מקום בתיק, ושבאמת אי אפשר לדחוף את זה לתיק-המאוד-כבד איתו אני מטיילת״-ואז, כשאורית הוציאה את הפריזבי מהתיק שלה, ראיתי טבעת גמישה כתומה ודקה. לא הבנתי מה זה הדבר הזה ולמה היא קוראת לו פריזבי. אבל הדבר הזה מגניב בטירוף! קוראים לזה פריזבי ספורט וזה מושלם בשביל לטייל איתו. כשהתחלנו לשחק, התאהבתי! זה עף בצורה מושלמת.זהו.״אני חייבת לקנות את זה ממך אורית״ אמרתי לה.אחרי בירורים מעמיקים בהם הטרחנו את הבן המקסים של אורית שיבדוק אם יש את המוצר הזה זמין לקנייה בארץ הקודש, ערכנו את טקס העברת הפריזבי.
אורית המלכה השאירה לי את המצרך היקר שהצטרף למשפחת הדברים-המגניבים-שכיף-לטייל-איתם-ולא-אכפת-לי-לסחוב.

קיבינימט

נסענו לקיבינימט. פחות או יותר כדי לעשות סנפלינג ורפטינג ולהיות באיזה יער גשם מטריף. הבעיה היחידה שבאיזור הספציפי הזה, המלון הכי מפואר לא היה כל כך משגע. אני הייתי בעניין וגם לא היה אכפת לי לישון על עץ אם צריך, אבל אמא ואני, כאמור, הינו בסדנה עם עוד 13 בנות, בגילאים מגוונים, כולן הרבה יותר מבוגרות ממני, ועם סטנדרטים קצת שונים. החדרים והמקום עצמו כולל האוכל והמחיר (המופקע) באמת לא תאמו כל ריזורט שהינו בו עד עכשיו..אז אני יכולה להבין למה היו כמה פרצופים חמוצים.

נסענו מהריזורט לעשות רפטינג, מה שהתברר כשייט רגוע מידי על קיאק, כי התנאים לא ממש היו מדהימים.

אבל הודות לסכר שלא היה פתוח, אייל ואני, כמו שני ילדים קטנים, קפצנו מהקיאק לתוך המים הנעימים, ואחרינו גם שאר הבנות הצטרפו.. שחינו כולם בנהר.

המים היו בטמפרטורה מושלמת, מסביבינו ג׳ונגל פראי ומטריף, העננים המשוגעים של סרי לנקה שטו מעלי בין הרים מכוסים עצים ירוקים ירוקים.

צפתי על הגב וחשבתי לעצמי...

איזה אחלה עולם.

חזרנו לריזורט שישב על הנהר בו שטנו, וראינו הרבה סרי לנקים רוחצים בנהר מנגנים ורוקדים, אחד הבחורים שהשיטו את הקאיאק שלנו אמר שזה חג שבו כולם הולכים למקדש ומשם לרחוץ בנהר, השני אמר שהם כולם סתם שיכורים. לעולם לא אדע את התשובה האמיתית, אבל היה נחמד לראות את המקומיים רוחצים בנהר ומשתוללים כאילו שזה הדבר הכי מגניב שהם עשו השבוע.

בבוקר התעוררנו ונסענו לעשות ״טראק״ יפיפה שכלל צמחייה ירוקה ועלוקות, כדי להגיע לנקודת הסנפלינג. קרני השמש פגעו ב הירוק שנצץ אלי מכל פינה פשוט הפנט אותי, צעדנו כמה קילומטרים והגענו למפל גדול, 30 מטר ליתר דיוק. מהפסגה ארד אותו בסנפלינג, בפעם הראשונה בחיי.

את האמת, זה לא מפחיד בכלל. הבחור שקשר אותי לריתמה נראה כאילו הוציאו אותו מאיזה סרט הישרדות כזה או אחר, עם בנדנה על הראש וקול עמוק וכבד. עם הרבה בטחון הסביר לי מה לא לעשות כדי לא להמרח על הסלע הענק והאימתני שעליו מתנפצים המים. במילים אחרות, תשעני אחורה כפרה...

נשענתי אחורה, כמו שהוא אמר, אבל באיזשהו שלב, הסתמכתי יותר מידי על כפות הרגליים שלי, במקום על האגן, ומהר מאוד מצאתי את עצמי מרוחה על ההר. זה לא היה כואב או מציק כמו שזה היה פשוט מצחיק. הקלטתי את עצמי בגו פרו שלי ופשוט נקרעתי על עצמי מצחוק. זה קרה עוד איזה פעמיים בדרך לבריכת המים הגדולה שחיכתה לי למטה, אבל זה היה כיף ומרענן.

לא סתם נסענו לקיבינימט.

לפגוש את הדמות העתידית ולחזור לידיה של אמא

כשהבנות גילו שאמא שלי למדה NLP ושהיא מטפלת ועושה גם דימיון מודרך, הן נגנבו.

הן מיד התעקשו שאמא שלי תעביר באיזה ערב דימיון מודרך לכולן.

אז התאספנו באחד הערבים בחדר הישיבות של הריזורט ואמא התחילה לעשות לכולכן דימיון מודרך.

היא בחרה לעשות דימוי שנקרא ״הדמות העתידית״, זה דימוי שהמטרה שלו היא למצוא בתוך התת מודע שלך מה אתה רוצה מעצמך בעתיד, מה השאיפות שלך, איך אתה רואה את עצמך, מי אתה בעצם איי שם בעוד עשרות שנים..

הדימוי הזה היה מאוד חזק בשבילי, דווקא בגלל שאני במסע שכזה, מסע שבו אני מגלה את עצמי, את השאיפות שלי, את הרצונות שלי, את התשוקות שלי.

מסע שאני שואלת שאלות, לומדת מאחרים, פותחת את הראש שלי לעולמות חדשים.

בדימוי עצמו פגשתי את עצמי, בעוד 10 שנים. ישבתי איתה, עם ענבר, ודיברנו. היא סיפרה לי סודות כמוסים, היא הראתה לי מי אני רוצה להיות.

כמובן שזה לא אומר שגיליתי את מהות החיים שלי ושעכשיו אני יודעת מי אני ומה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה...אבל יש לי טיפת מושג.

ראיתי את עצמי, את ענבר, מאושרת.

כשחזרתי לאט לאט ל׳כאן ועכשיו׳, אמא אמרה בקולה המרגיע שמרבד קסמים מחזיר אותי למקום ממנו יצאתי, וכשהמרבד נחת על האדמה, אחרי שעבר בקשת ענקית בענן, ראיתי אותה שם, מחכה לי, מושיטה ידייה לחבק אותי בחום ואהבה שרק אמא יודעת, במבט שאומר ״כמה טוב שבאת הביתה״.

יוגה מול נופים עוצרי נשימה מדיטציה על פקק וולקנו וחברה אמיתית

בכל בוקר תרגלנו יוגה ובכל ערב למדנו ותרגלנו מדיטציה.

זה היה קסום. אין להסביר איך שזה פותח וסוגר את היום בצורה מושלמת.

שלא נדבר על הנופים הקסומים בהם תרגלנו...

ושבכל זה גם הייתי עם אמא לצידי, אז בכלל כל מה שקורה בין לבין זה אקסטרה.

לפני שהגעתי לסרי לנקה תרגלתי שנתיים וחצי יוגה, ופעמיים וחצי מדיטציה...

שתי המדיטציות שעשיתי עד כה היו אקטיביות ועוד איזו חצי פעם שישבתי באשראם בטירובנדמלאי בהודו, עצמתי עיניים וניסיתי להתרכז.

-ככה שבנוגע למדיטציה נפתחתי לעולם חדש.

כן, זה נכון שבסוף תרגול היוגה, התנוחה האחרונה היא שאוואסנה, שזה בעצם תנוחת המנוחה, בה נותנים להכל לשקוע ומרחפים בין גלי האלפא לגלי הבטא, בין המציאות לחלום, בין העירנות לשינה.. וגם בפראנאיאמה, שאני מתרגלת כבר הרבה זמן ביוגה, סוג של מגיעים למצב מדיטטיבי.

אבל מדיטציה, ככה לבד, בישיבה, מאפס, אף פעם לא תרגלתי. אף פעם לא ידעתי איך באמת עושים את זה, איך כל האנשים האלה פשוט יושבים שם עם הידיים על הברכיים ונכנסים למצב הזה.

אורית חשפה אותי לעולם מהפנט. לעולם שבו עם קצת תרגול וריכוז, המוח מגיע לרמות שהוא עוד לא נחשף לפני.

כשהגענו לרכס הר הסיגרייה (רכס האריה, ״פקק מגמה״ שזה פחות או יותר תוצר של הר געש שהיה שם, יצר את הדבר הזה, והלך), התפצלנו וכל אחת מהבנות בקבוצה עלתה בקצב שלה, כי בכל זאת, מאות מדרגות...

בין מערות קטנטנות, לחומות עשויות אבנים וקופים מתרוצצים, עליתי מדרגות והייתי סקרנית לגלות מה מחכה לי שם למעלה.

כשהגעתי לפסגה פגשתי את אורית, הנוף היה כל כך מטריף שהחלטנו לעשות מדיטציה, שם, בגובה אלוהים-יודע-כמה, איפה שבמאה החמישית הנסיך קָסְיַאפַּה רצח את אביו גזל מאחיו, מוֹגַלָנַה, את התענוג למלוך, וברח להודו למצוא לו צבא (סוג של המלט סרי לנקי אם תשאלו אותי) -שם אורית ואני יושבות לעשות מדיטציה. הצטרפה אלינו רוזי, אחת הבנות מהקבוצה, ויחד בהינו בנוף הפנורמי והשקטנו את התודעה.

שקט.

שלווה.

רוגע.

בין השיעורים, לפני ואחרי, אורית הייתה לי חברה אמיתית. כשגיליתי שיש לה בן בערך בגילי הייתי בשוק. גם על פי המראה, אבל גם על פי החיבור המדהים שהיה לי איתה. היא בחורה מיוחדת, חכמה, מצחיקה, כיפית ומעל הכל יש לה לב של זהב.

אני פוגשת המון אנשים בכל יום, אנשים מדהימים ומיוחדים, אבל בכל זאת, לא הרבה פעמים קורה לי שאני פוגשת מישהו כל כך מיוחד שמשאיר אצלי חותם כזה עמוק בלב.

אורית הייתה אחת מאלו שכן.

היא מורת דרך מעבר להיותה מורה ליוגה, למדיטציה, לפראנהימה.

היא מייצגת בעייני את מהות היוגה.

את האיזון,

את ההכלה,

את הרוך.

כשאמא שלי אמרה שהיא תתחיל לתרגל יוגה גם בארץ ושהיא תתחיל ללכת לאורית לא הייתה מאושרת ממני. ידעתי שהיא בידיים טובות.

השן של בודהה בעיר הממתקים

הרבה אנשים אומרים דברים טובים על העיר קנדי, שהיא מתוקה כמו ממתק. אולי בגלל שהייתי בה רק כמה שעות לא מצאתי איפה ואיך היא יכולה להיות מתוקה.

הלכנו לבקר במקדש השן של בודהה, שחוץ מזה שמספרים לך שיש בתוך איזה ארון נעול, שנמצא בתוך איזה חדר נעול, שנמצא גם הוא באיזה מבנה נעול, שמעוטר בזהב ושנהב והרבה קישוטים בודהיסטים-יפים-ובכלל-לא -צנועים (...אם יורשה לי לספר לך אדון בודהה)

-אין במקדש הזה שום דבר מיוחד ושונה ממקדשים אחרים. לא רק, שהוא אמנם, נחמד ויפה, אבל דיי קטן ולא מי יודע מה מרשים (בעייני, סליחה בודהה).

אחרי סיור קצר נותרו לנו שעה שעתיים בערך להסתובב ברחוב-וחצי-עלק-שוק של קנדי, ואני ואמא הלכנו לחפש תכשיטים. כלום בפיתה!

חוץ מרמאים עם ערכות קסמים שינסו להראות לכם שהתכשיטים, הלא מי יודע מה יפים ומאוד קלילים, הם מכסף אמיתי.

כבר כשיצאנו מהמקדש, ממש ממול, בזווית העין, קלטתי מקום שנראה כאילו יהיה בו קפה טוב. אז מיואשות מעניין הקניות, מיהרנו לקנות לנו איזה קפה קר טייק אווי לפני שממשיכים מקנדי ויהיה מאוחר מידי.

זה היה הקפה הקר הטעים האחרון שלי עד מידיגמה.

סרי לנקה לעשירים ופינוק לתרמילאים

אם מישהו מהמשפחה שלי ישמע את המונח ״טיול מאורגן״ יש מצב שקצת ph חומצי יעלה במעלה הוושט שלו. אבל כשאמא ואני החלטנו, שכשהיא תבקר אותי בסרי לנקה, נעשה סדנה של יוגה ומדיטציה בכל סרי לנקה עם קבוצה, ידענו שלא מדובר בטיול מאורגן שאנחנו לא אוהבות...

כשהתאוששתי מההתרגשות הראשונית לפגוש את אמא (כי מההתרגשות הכללית לא השתחררתי עד הדקה בה היא עזבה), הבנתי שאני בוואן מפואר, שכל המזוודות בכלל בוואן אחר שנושא את המזוודות שלנו.

יש בוואן מקרר עם בקבוקי מים, יש מדריך סרי לנקי מקסים עם אנגלית מבריקה בשם אלכס, יש מורה מהממת ליוגה ומדיטציה ושמה אורית, ואייל ענבי, שהוא בעצם הבעלים של החברה ״יוגה-טרבלס״ צמוד אלינו.

איזה כיף! התפוצצתי כמו מנטוס בתוך בקבוק ספרייט!

התחלתי לשפוך המון חוויות מהודו, בעיקר כי רב הזמן שם הייתי דיי מנותקת, וגם אם הייתי מדברת עם המשפחה מידי פעם, לא ממש סיפרתי את כל החוויות שאני עוברת.

הגענו לריזורט הראשון, שנמצא בתוך יער גשם מהפנט. קיבלו אותנו בברכת ״איובוהן״ (שלום-נמסטה בסינגלה) השפה המדוברת בסרי לנקה. הגישו לנו תה מדהים והובילו אותנו לחדרים.

הייתי המומה מהפאר. התחלתי לחקור מה יש בחדר שלא ראיתי המון זמן. הרגשתי כמו ילדה קטנה בדיסנילנד.

זה התחיל מהמקלחת, נכנסתי יחפה! בלי רגשות אשמה שבטח-צריך-כפכפים-כדי-לא-לחטוף-פטרת.. זה המשיך לגודל הארון, ועצם העובדה שיש ארון!...ושיש גם ארון מיוחד לטלוויזיה ולמקרר...ויש מקרר!...והחדר בגודל של גסטהאוס ממוצע..ומרפסת, כסאות, קומקום חשמלי(!) פינת תה וקפה (עם תה וקפה), וילונות, נוף מטריף...ו...ו...קפצתי על המיטה לבדוק את הרכות ונרגעתי.

נכנסתי למקלחת החמה ועשיתי מקלחת ארוכה ארוכה. 

ירדתי לארוחת הערב המוגשת במסעדת הריזורט. שפע של ירקות נפל עלי. הללויה! מיד העמסתי הר של ירקות מאודים וטריים, פעמיים, הכל הולך! ביקשתי קערה של יוגורט באפלו המפורסם של סרי לנקה והשתגעתי מחגיגת הטעמים שרצה אצלי בפה.

אחרי ארוחת הערב ערכנו סבב הכרות של כל הבנות, עם אייל ואורית המורה ליוגה והמדיטציה. זכיתי להכיר קבוצה של בחורות חזקות ומיוחדות, כל אחת בדרכה. זה היה מקסים.

בבוקר התעוררנו מוקדם כדי לתרגל יוגה, קבוצת מתקדמות מתחילה ב07:00 ואחריה מתחילות. אמנם לא תרגלתי עם אמא, אבל זה נתן לי לפחות שעה לפני ארוחת הבוקר לעשות את מקלחת הנסיכות המפורסמת.

אני כבר לא זוכרת אם ציינתי פה את המונח ״מקלחת נסיכות״ אבל זה חלק בלתי נפרד מהטיול. כדי לא להיות מג׳נונה וכדי קצת קצת להרגיש כמו אישה, מעבר למקלחות הרגילות, פעם בשבוע אני עושה מקלחת נסיכות. זאת מקלחת שכוללת כל סוג טיפוח שקיים אצלי בתיק, וכן, בגלל זה אני סוחבת קצת יותר מרב הבנות.

-אבל המקלחת הזאת זה היה משהו אחר. זאת הייתה מקלחת הנסיכות שאחרי 3 חודשים בהודו.

זאת הייתה מקלחת נסיכות עם מקלחת ענקית וזרם שלדעתי אין לי אפילו בבית.

זאת הייתה מקלחת עם סבונים חדשים שאמא הביאה מהבית.

זאת הייתה מקלחת שגרמה לי לשוב מן המתים בערך.

כראוי לנסיכה, שגם אפילו הספיקה לתרגל יוגה, ירדתי לפגוש את אמא ושאר הבנות בארוחת הבוקר. נטרפתי מכמויות הפרודקטים שלא ראיתי הרבה זמן...

כולן צחקו לראות אותי מתפעלת מדברים כל כך פשוטים, אבל אם לאמר את האמת, כרגע הייתי משלמת הון אפילו לקבל קופסא פשוטה של קוטג׳ ואיזו חתיכת פריכית.

הנחיתה בסרי לנקה

כבר ידעתי שאני עומדת לפגוש את אמא בסרי לנקה, אז באוטומט הראש שלי עבר למצב ניוטרל.

זהו,

מעכשיו, למשך שבועיים,

יש מי שדואג לי/ לוקח אותי/ מטפל בי/ מתכנן את המסלול... אחרי 3 חודשים בהודו זה בא מצויין!

יש נהג שמחכה לי בשדה, יש גסטהאוס שמחכה לי שאגיע אליו. הכל מסודר. לי רק נותר לצאת מהמטוס ולתת לעניינים לקרות, לתת לשעות לחלוף עד שאפגוש את האמא המדהימה שלי.

נהג עם מכונית מבריקה חיכה לי בשדה, ולקח אותי לגסטהאוס מהאגדות. חצר ענקית מקסימה ומעוצבת, כאילו נשלפה מאיזה סרט רומנטי מתוק. חדר מצוחצח ובייתי, וייפי, מקלחת חמה. וואוווווו.

הובילו אותי לחדר שלי, עוד לא הספקתי לסגור את הדלת ומלצר ניגש אלי מהמסעדה עם כוס משקה ירוק זוהר. לא הבנתי אם זה אבסינט, קריסטל או שהוא סתם מנסה להרעיל אותי עם חומר ניקיון זול, אז שאלתי בפליאה -״מה זה???״, המלצר הנחמד השיב בחיוך ״זה מיץ מפרי שנקרא נלי..״ מנסה לדובב אותו עוד קצת שאלתי ״ומה יש בפנים???״, ״זה רק הפרי עם מים מינרלים...״ הוא ענה. החיוך שלו איכשהו הרגיע אותי ולגמתי ממשקה גן העדן הזה. טעמים חמוצים מתוקים הציפו את פי. אין לי דרך לתאר את הטעם הכל כך מיוחד הזה. אנסה לתאר אותו כסוג של ״סאוור״, כמו שמערבבים לכוסיות ב״מידורי סאוור״ בשילוב עם חמוצי (הממתק הזה שהינו קונים שהינו קטנים) ומתיקות של פרי שמעדנת את הגוון האחרון של הטעם.

צריך להכריז עליו כעל ״הפרי האסור״.

מסתבר שאחרי השעה 17:00 אי אפשר להזמין אוכל במסעדה של הגסטהאוס אז אחרי שעשיתי פרצוף חמוד מתחנן לאוכל ואמרתי שאני אוכלת ממש פשוט ושיגידו לי מה הם יכולים להכין לי כדי רק לשים את הראש על בטן מלאה, הזמנתי פליין פסטה עם יוגורט באפלו וישבתי בחצר הקסומה הזאת לאכול ארוחת ערב. הפסטה הייתה נהדרת, היוגורט במרקם מדהים ואת בקבוק המים הם מגישים בתוך כלי מזהב. אני חושבת שנפלתי לגן עדן.

הבנתי שהמקום הוא בעצם של בעלים שווייצריים ושלארוחת הבוקר אפשר להזמין מוזלי שווייצרי מיוחד. הלכתי לישון וחלמתי על המוזלי שאוכל בבוקר.

התעוררתי לחלום. הזמנתי את המוזלי המיוחד והלכתי לשבת בגינה האגדית. הופתעתי לגלות שבאותו השולחן בדיוק בו ישבתי אמש, יש נוף מהמם לים! בעודי מהופנטת לנוף ולגינה המדהימה שהתגלתה באור השמש, ואז קיבלתי את המנה המדוברת...

חשבתי שהמוזלי הכי טעים שאכלתי היה בהאבלוק, בפאט מרטין. אבל המוזלי הזה היה, ואני מתנצלת מרטין (אתה יודע שאני אוהדת מושבעת של המוזלי שלך!), -אגדה!

עם פרח היביסקוס ענקי (לאכילה) ותערובת מיוחדת שהבעלים הרכיבה מכל מיני דגנים מיוחדים ומעניינים.

וואו.

ידעתי שיש לי עוד בערך שעה-שעתיים עד שאמא וקבוצת היוגה-מדיטציה יגיעו לאסוף אותי מהגסטהאוס, אז יצאתי לחוף לשבת קצת בשמש, על החול הרך, זה היה מרגיע, החוף היה לגמרי שלי. ריק מאדם.

נכנסתי לחדר לעשות מקלחת קטנה כי אמא התקשרה להודיע שהם מאחרים, כשיצאתי מהמקלחת ראיתי הודעה ממנה שהיא בקבלה. לבשתי את בגדי ויצאתי לשם מהר.

איזה אושר!

קפצנו אחת על השניה!

כמה זמן לא קיבלתי חיבוק של אמא.

חיבוק כזה שהראש יודע בדיוק איפה הוא מונח,

חיבוק אמיתי,

חיבוק מרגיע,

חיבוק אוהב.