פורט בלייר-צ׳נאי-פורט קוצ׳ין

בפורט בלייר כבר היה לי גסטהאוס מצויין שמצאתי ביום הראשון שהגעתי לאיי אנדמן. כבר מאז הזמנתי לי חדר בהום-סטיי הביתי והמצוחצח בעל החדרים הענקיים והמרפסות המתוקות - אשיאנה, אצל אסיף ומשפחתו הנהדרת.

היה לי כבר נהג ריקשה שהכרתי כשנחתתי בפורט בלייר -סלבם, שלקח אותי מיד מהמעבורת לאשיאנה, מאוחר יותר לאכול ארוחת ערב ובבוקר לאכול במקום היחידי בו מגישים חלב טרי (ולא את אבקת החלב הממותקת והדוחה שיש באיי אנדמן). מארוחת הבוקר סלבם לקח אותי לשדה התעופה.

בשדה פגשתי בחורה טמילית שהכרתי בהאבלוק, ובחורה גרמניה מתוקה שהכרתי בניל. את השעות שהייתי צריכה לחכות בצ׳נאי לטיסת ההמשך שלי העברתי עם הגרמניה, בחורה מרתקת. שתינו כוס קפה משובח ב״קופי דיי טודיי״, רשת הודית של קפה טוב, ודיברנו על החיים.

נפרדתי ממנה והמשכתי לטיסה שלי לקוצ׳ין.

טיסה של שעה, כביכול פיס אוף קייק, אבל המיגרנה שלי דפקה, ושלושה-ארבעה תינוקות הודים לא הפסיקו לצרוח כל הדרך. אפילו לא לדקה. אחד מהם ישב ממש מאחורי. זה היה, ללא ספק, מאוד קשוח.

ניסיתי לקרוא קצת בלונלי פלאנט על קרלה, שבה כנראה אטייל בשלושת השבועות שנותרו לי מהנחיתה בקוצ׳ין ועד ההמראה, שוב, מקוצ׳ין לסרי לנקה.

אחרי שהמטוס נחת וחיכינו שהדלתות יפתחו, הסתובבתי לתינוק שמאחוריי והתחלתי לעשות לו פרצופים. פתאום השתררה דממה.

יופי.

עכשיו אתה שותק?!

באוטובוס מהמטוס לטרמינל (כן, אין שרוול) עשיתי פרצופים לתינוק אחר שהיה על הטיסה, וגם זה השתתק פתאום.

כנראה שהייתי פשוט צריכה להשכיר את שרותיי בתור הבייבי סיטר המערבית המעופפת בטיסת ג׳ט איירווייז!

בזכות האמא הפולנייה המהממת שלי, שדאגה לפנק אותי ולהזמין לי נהג+גסטהאוס מדהים עם כל הפינוקים בפורט קוצ׳ין ל2 לילות, חיכה לי נהג שלקח אותי ישירות מהשדה לגסטהאוס. אם לדייק, בד&ברייקפסט Mother Tree.

בדרך ראיתי פסטיבל גדול ברחובות קוצ׳ין, זה היה הפסטיבל הגדול של קוצ׳ין שנערך בכל שנה בחודש פברואר כ11 ימים וכולל תהלוכת פילים ענקית.

כשהתעוררתי בבוקר יצאתי להסתובב בפורט קוצ׳ין. אני חייבת להודות שהתבלבלתי לגמרי. הרחובות נראים כאילו נתלשו מכל מיני ערים אירופאיות- המדרכות מפריז, החומות מלונדון והקירות המקושקשים גרפיטי בטח מברלין.

נכנסתי למסעדה עליה כבר שמעתי, שנקראת ״סולאר קפה״. הוקסמתי. העיצוב הספק פריזאי ספק שנקינאי הקסים אותי. האוכל האורגני היה מעולה ומעוצב. ובעלי הבית והעובדים חייכנים ומסורים. אחד מהם אפילו המליץ לי לבקר בשמורת טבע מיוחדת ופראית בשם צ׳ינאר, שעתיים נסיעה ממונאר.

מאוחר יותר שתיתי קפה במקום שנקרא ״פפר האוס״, לא רחוק משם, קפה משובח הממוקם בתוך חצר פנימית משגעת, עלי השלכת שנושרים בין הקירות הקולוניאליים כאילו מלטפים את הדשא ובתוך חלל גדול אפשר למצוא גלריה מתחלפת מעניינת ויפה.

מצאתי חנות תכשיטים ומזכרות עם אוספים מהפנטים מכל הודו, ודיברתי עם המוכר, מסביר הפנים, המון על תכשיטים מהודו ובעיקר מהצפון.

בפפר האוס הכרתי את ג׳ואל, אוסטרלי חמוד עם חולצה מכופתרת צבעונית, איתו נסעתי לראות את אירועי היום של הפסטיבל בשיווה טמפל בארנקולם, הצד השני (והפחות מעניין) של קוצ׳ין.

ראינו המון פילים מקושטים ונגנים הודיים מכל הגילאים.

בערב אכלתי ארוחת ערב עם אחד מבעלי הגסטהאוס שלי, הם שני אחים מקסימים, שיעשו הכל בשביל שהאורחים שלהם יהיו מרוצים. הלכנו למסעדה של הגסטהאוס השני שבבעלותם, "Good Karma", זאת מסעדה אך ורק לאורחים שלהם. אכלתי קינג פיש מדהים וירקות מאודים.

הודתי לאחים המקסימים על האירוח המסור ושאלתי אם אוכל לסגור לי חדר בלילה האחרון שלי, לפני הטיסה לסרי לנקה, וכן להשאיר קופסא עם דברים שלי שלא אצטרך להסחב עם הרבה דברים בשלושת השבועות בהם אטייל בקרלה.

כמובן שהם ענו בחיוב.

ביום שאחרי נסעתי לאלפי.

חופים טובים, אנשים טובים, אוכל טוב

איטלקים, שוודים, אמריקאים, אירים, קנדים, אוסטרלים, צרפתים וחיות אחרות הסתובבו סביבי. זוג אחד של ישראלים בירח הדבש שלהם הגיחו ל2 לילות, ואחריהם הגיעה במפתיע גם הבחורה שחלקתי איתה חדר בהאבלוק. בצורה מוזרה היא הביאה לי פתק ממישהי שפגשה בשוק והתברר לי שנועה, איתה טיילתי בערך חודשיים, הגיעה לניל. קפצתי משמחה!

נועה הייתה הראשונה שסיפרה לי על ניל. היא הייתה באנדמן לפני 7 שנים, ממש אחרי הצונמי, וטבעת ׳עין השיווה׳ שלה תמיד קרצה לי ורמזה איזה אושר אחווה אם אגיע לשם.

כשנפרדנו באורוויל הייתה לי הרגשה שנפגש באנדמן, אבל כשקיבלתי את המכתב ממנה, שמחתי כל כך לגלות שנועה איתי על האי.

כשפגשתי אותה חיוך של אושר נפרש על פניי, בילינו הרבה יחד, אבל גם הרבה לחוד. בעיקר בגלל שהגסטהאוסים שלנו היו בקצוות שונים של האי ואחרי השקיעה אין ממש מצב להגיע בחשכה המוחלטת לאנשהו (בעיקרון זה אפשרי, אבל לא סימפטי).

בכל האי היו אולי 5 ישראלים, ורובם היו בצד השני של האי או הגיחו ל2 לילות ככה שרב היום דיברתי אנגלית. זה היה מדהים!

הכרתי אנשים מכל העולם.

אצלי בבית, כשלאמא אין זמן לבשל, או שסתם נגמר האוכל לפני הזמן, מכינים פסטה ואוכלים עם יוגורט (עם השנים שיפרתי את זה לפסטה עם גבינת עיזים 5% או עם קוביות בולגרים 5% או כל מיני שילובי גבינות 5%). כאן בהודו אני אוכלת המון יוגורט, כי אין גבינה, וכי אין ממש חלבונים זמינים.

במסעדה של הגסטהאוס הצמוד לקאלאפאני, ברייק וואטר, מכינים פסטה מדהימה בהכנה ביתית. גם את היוגורט הם מכינים בעצמם.

בכל ערב, הייתי חוזרת מהים אחרי השקיעה, עוברת במסעדה של הברייקוואטר ומזמינה את אותו הדבר -

פליין פסטה, קארד (יוגורט) וירקות מאודים. הכל בנפרד כמובן, ומבקשת שיהיה מוכן לעוד שעה (כי אחרת אפשר לחכות לאוכל גם 3 שעות). הולכת להתקלח, להתאושש, וחוזרת כשהאוכל מחכה לי מוכן. העובדים החרוצים מחייכים אלי, ובעל המסעדה כבר יודע שארצה מים מינרלים בתחילת הארוחה וצ׳אי בלי סוכר בסופה.

הפסטה עם היוגורט הזכירה לי את הבית. את הילדות.

בכלל אוכל בהודו מזכיר לי את הילדות. צ׳פטי ונאן זה לגמרי פיתה בדואית שהינו מכינים בגן. ואורז מאודה עם יוגורט (כמו פסטה, או כל פחמימה אחרת, עם יוגורט) זה טעם הארוחה שנקראת אצלנו בבית ״חפיף״ או ״ארוחת פועלים״.

בארוחות בוקר הייתי אוכלת בקאלאפאני במטבח של בינה או בבלו-סי, מסעדה שנמצאת 3 דקות הליכה מהקאלאפאני, ממש על חוף 3.

- 2 צ׳פטי, סלט ישראלי בלי שמן, ביצה קשה ורסק (שביקשתי שירסקו לי עגבניות)

וגלגלתי הכל בטורטייה.

זה הזכיר לי את ארוחות שבת בבוקר אצל סבתא יונה התימניה כשהייתי ילדה.

בין לבין הייתי אוכלת פירות, שותה קפה קר, או צ׳אי בשוק לפני שכולם נוסעים לנקודת השקיעה לבהות בצבעים המשוגעים שכיסו את השמיים.

החופים של ניל ממוספרים.

חוף 1 הוא החוף שפונה לכיוון האבלוק. חוף שקיעה גדול עם מי טורקיז בוהקים. כשמסתכלים לכיוון האבלוק מגיעים בעצם לקצה של האי, וההרגשה מיוחדת.

כאילו הגעתי לסוף העולם.

את חוף מספר 2 ו4 לא ממש ביקרתי.

חוף מספר 3 היה החוף שקרוב לגסטהאוס שלי, חוף קטן בצורה שמזכירה לגונה, מאוד מזכיר את הלגונה שנקראת ״ניל׳ז קוב״ בחוף מספר 7 המפורסם בהאבלוק. מהקאלאפאני, כשיורדים לחוף, הייתה לנו נקודת שקיעה מושלמת, בין כל האלמוגים שנחשפים כשהשפל מגיע.

חוף מספר 5 הוא חוף הזריחה ורק ברגעי שפל אפשר לטפס על הסלעים.

כל פעם שהגעתי לחוף 5 לא הגעתי בזמן שפל, והסקרנות הגואה דאגה שביום האחרון שלי בניל אקום בשעה 05:00 בבוקר.

לקחתי את האופניים ונסעתי בין נופים ירוקים ועצי קוקוס פראיים, עז קטנה ולבנה ליוותה אותי בריצה לפתע, ונדמה היה שהעולם שלי והחיוך נמרח על פניי. עליתי לצוק של חוף 5 ובהיתי בכדור האש העולה ומקשט לאט לאט את השמיים בגוונים של אדום. ירדתי במדרגות המובילות לקו החוף, והחול הרטוב שנחשף עם שחר הוביל את צעדיי לגוש הסלעים שממוקם בקצהו. טיפסתי לאט על הסלעים החלקלקים, מלאי הבוץ האפור שנותר מהמים שהיכו בהם כל הלילה. בפניי התגלתה רצועת חוף קטנה ונוצצת, מלאה בצדפים משונים ומיוחדים.

יומיים לפני היום בו עזבתי, הגיעו עוד שני ישראלים אחד אחרי השני. היו אלה יובל, בחור שכבר ראיתי בהאבלוק, וחגית. כשדיברתי עם חגית הסתבר שהיא טיילה עם עפרי, חברה שלי מהשכונה ומהתיכון. חגית למדה NLP . זוהי שיטה מדהימה לעבודה על תת המודע, שאימי למדה לפני 5 שנים.צתוך כדי הלימודים של אימי נחשפתי גם אני לעולמו המרתק של המוח ותת המודע. חגית ואימי למדו את סודות ה NLP אצל אפרת שמר ואני אפילו הייתי מטופלת אצלה. אפרת היא מורת דרך והיא בן אדם מיוחד ומרתק. היה לי כיף לפגוש תלמידה שלה ולדבר עליה ועל NLP.

כשחזרתי מחוף 5, יובל אמר שהוא מכיר איזו דידי שמכינה את האידלי הכי טעים שהוא טעם אי פעם. ובתור חובבת אידלי מושבעת, פידלנו יחד יובל, חגית ואני לטעות את המאכל הטמילי המסורתי. האידלי שלה היה באמת מעולה, זללנו אותו ואני חזרתי לחוף 3 להינות מהשעות האחרונות שנשארו לי באי הקסום והמיוחד הזה.

זאת הפעם הראשונה שהייתי פעילה עד הדקה האחרונה בה הייתי צריכה לעזוב. פעם ראשונה שהייתי רגועה לגמרי עד הרגע בו צריך לעלות על המעבורת האחרונה ולצאת לדרך.

הייתי גאה בעצמי ממש (לאור עברי המדהים בו שכחתי את נעליי באורוויל-ראה פוסט ״מצוות ונעליים אבודות״)

הרגשתי שעברתי איזה שלב בהתבגרות בטיול.

שלב של עצמאות ושל שלווה פנימית. 

גן עדן פרטי באי ניל

כשתכננתי לעזוב את האבלוק הכרתי את סאם, בחור אירי שצלל עם יונהתן ואביו. הכרנו זוג אוסטרלים שהיו שכנים שלי בריזורט היוקרתי והחלטנו כולנו לעבור באותו היום, סגרתי לנו בטלפון מקום בניל ל3 חדרים במקום בנקרא טנגו, שהבנו שהוא מצויין. כל אחד מאיתנו הגיע במעבורת שונה ובשעה שונה, כך שכשהגעתי לרציף האי ניל, זיהיתי מרחוק את החולצה הירוקה של סאם. הוא אמר שהוא נסע לטנגו ושם אמרו לו שאין שום הזנה על שמי. אז בייאוש, אחרי הנסיעה הקשוחה במעבורת (ראה פוסט קודם), עלינו על ריקשה ונסענו לחפש גסטהאוס.

סאם כבר הספיק לשמוע על שני גסטהאוסים טובים. נסענו לשניהם, ובמקום השני מצאתי את השאנטי שכל כך חיפשתי, כאילו לקחו את התמונה הזאת שציירתי לעצמי בראש והדפיסו אותה בגודל אמיתי ובתלת מימד במקום בו דרכתי.

למקום קראו קאלאפאני, שזה בעצם השם שהיה לאיי אנדמן לפני שנקראו ״אנדמן״. פירוש השם קאלאפאני בהינדי הוא מים שחורים (קאלא=שחורים פאני=מים). ההפך הגמור מהמים השקופים והצלולים שמנצנצים מעל החול הלבן.

למרות שאישור החושות היה נראה מזמין ביותר, אמרתי לבינה, בעלת הבית המתוקה, שתתן לי את החדר הגדול, עם שירותים, מקלחת ומרפסת. בתוך הכפר, דקה מהחוף, לשבת ולבהות בפרות שעוברות אט אט על כביש האספלט הצר הסלול.

׳אני רוצה בית׳ הרגשתי.

פתחתי את התיק והוצאתי את הרמקולים, כלי הרחצה, הערסל והלונגי של הגאנש, שקניתי כבר בתחילת הטיול, ופרשתי אותו על החומה הנמוכה שבמרפסת.

סימנתי טריטוריה.

ואני לא זזה מפה עד היום האחרון בו אני חוזרת לפורט בלייר (בשביל הטיסה שלמחרת).

לסאם יש סים מקומי של איי אנדמן, ולכן הוא היחיד שהייתה לו קליטה סלולארית באי. שלחתי ממנו הודעה לאמא שאני בחיים ושאני חושבת שמצאתי שלווה, ושחררתי אנחת רווחה. מעכשיו -שקט.

ניל הוא אי קטן, 7 ק״מ מקצה אחד לשני. יש בו 5 חופים קסומים, לכל אחד קסמו הפרטי שלו. יש חוף לכל מצברוח. בין לבין חיים בני האי ניל בכפריות הצנועה והמדבקת שלהם. אין הרבה תיירים, וגם את מי שכבר נמצא, בטוח תכירו בשלב כזה או אחר.

כולם שוכרים אופניים (כי אין שום טעם לשכור אופנוע) ונוסעים מחוף לחוף להפסקת צ׳אי בין ערביים במרקט הקטנטן.

הכל שאנטי שאנטי, שום דבר לא בוער.

האוכל טרי טרי ומעולה, אך ייקח קצת זמן עד שתקבלו אותו...

ולמען האמת, למי אכפת.

החתיכה החסרה

חיכיתי לטיסה שלי בשדה התעופה בצ׳נאי, בחורה ישראלית ניגשה לדבר איתי, וכבר הבנתי שאת סידורי אשרת הכניסה לאיי אנדמן כנראה שלא אעשה לבד.

לקחנו ריקשה יחד משדה התעופה פורט בלייר וחיפשנו מקום לישון.

באיי אנדמן יש מעבורות מהאי פורט בלייר (בו נמצא שדה התעופה) לשאר האיים, בכל יום, עד השעה 14:00. כלומר, אם הטיסה נחתה מאוחר, כנראה שאת הלילה הראשון אבלה בפורט בלייר.

החלטנו לקחת חדר יחד בפורט בלייר, ולמחרת לעלות על מעבורת להאבלוק, האי המפורסם ביותר, שם כבר נתפצל כל אחת לחדר בנפרד.

למען האמת, הגעתי לאיי אנדמן כבר במצב כזה שרציתי את הלבד שלי, התגעגעתי אליו, הלבד האמיתי האחרון שהיה לי היה בגוקרנה. מאז עברתי הרבה, חלקתי בית עם 8 אנשים בואטה קאנאל, חלקתי חדר עם 4 אנשים באורוויל. חודשיים לא הייתי לבד לגמרי.

כשמגיעים להאבלוק, קודם כל בודקים ״מה פנוי היום״, ואז מזדעזעים מהמחירים הלא הגיוניים (בהשוואה להודו כמובן). ע״פ מה שכבר היה פנוי, היה משתלם הרבה יותר לחלוק חדר מפואר לגמרי, עם מיטל, הבחורה איתה הגעתי, מאשר לקחת חושה בסיסית לבד.

החלטתי להתאפק עם הלבד שלי לעוד כמה ימים (כי במילא תכננתי להשאר בהאבלוק כמה ימים בודדים), ולחלוק את החדר המפואר שכלל מים חמים, מגבות, מצעים לבנים, פלזמה (לא שיש לי מה לעשות איתה) מרפסת עם שתי כורסאות ענק ושאר פינוקים ב1500 רופי מאשר חושה עם יתושים צפרדעים וג׳וקים ב900 רופי.

לקחתי אוויר ואמרתי לעצמי: ״לא נורא ענבר, תדחי את הסיפוק עוד קצת, תבררי מה קורה בהאבלוק, תחליטי לאיזה אי את ממשיכה מפה, ושם יחכה הלבד שלך.״

אז היה לי חדר פאנסי בריזורט יוקרתי.

זרקתי את התיקים ויצאתי לטיול רגלי על החוף, צעדתי על החול הלבן והשתגעתי מהטורקיז שנצץ אלי כבר ממקודם, כששתיתי קפה יקר לפני שחיפשנו חדר. בין עצי הקוקוס הנטויים זיהיתי סלאק ליין ונכנסתי לתוך הג׳ונגל לברר מי הבעלים של אותה רצועה אליה התמכרתי כבר בואטה קאנאל. הופתעתי לגלות שהשכן של סטיב, הבריטי בעל הראסטות הבלונדיניות והסלאקליין, הוא חבר שהכרתי כבר בואטה קאנאל. דיברנו קצת ויצא לי להכיר את כל השכנים, בניהם דין ועומר, זוג מקסים שמטיילים יחד כבר כמה חודשים במזרח. שני אנשים מיוחדים ומקסימים שעשו לי אחלה של קבלת פנים לאי. הם המליצו על מסעדות (בהתחשבות מלאה בשריטות האכילה שלי) והזמינו למרפסת שלהם 24/7 בהכנסת אורחים מעוררת הערצה.

כשחזרתי לריזורט היוקרתי שלי, ראיתי פרצוף מוכר, זה היה תום, חבר שהכרתי מהשכונה ועבד עם אחותי במאפייה השכונתית. זה היה כיף לראות פרצוף מוכר, מסתבר שגם הוא וחברותיו, שחר יעל וקורל, הגיעו בלית ברירה לחדר בריזורט המפונפן. שני חדרים ליד היו גם שתי אוסטרליות יהודיות מתוקות וזוג אוסטרלים (אירי וגרמניה שחיים הרבה שנים באוסטרליה, שבתכלס, המבטא לא מסגיר אותם).

הלכתי ע״פ המלצת עומר ודין לאכול פילה טונה במסעדת אנג׳י קוקו. פעם ראשונה שאני אוכלת דג מאז שהגעתי להודו. הודו הפכה אותי, כמו רבים אחרים, לצמחונית. בלי הרבה ברירות. ביקשתי את פילה הטונה שלי רר כמובן, ו2 מנות הצד ירקות מאודים, וקיבלתי ארוחה שהיא חלום. הפילה טונה היה צרוב בקטנה מבחוץ ואדמדם מבפנים, טיפה מלח פלפל, מעט ליים- גן עדן! וירקות מאודים כאלה לא טעמתי מאז שעזבתי את ארץ הקודש. הללויה!

באמצע הארוחה ניגש אלי יונתן, שכבר ראיתי בהרבה מקומות בטיול. הכרתי את החבורה שלו בלילה השני שלי בהודו, בגואה. היה כל כך כיף לראות אותו בהאבלוק, בסוף הטיול שלו. אביו הגיע לבקר אותו ולעשות איתו קורס צלילה. זה מקסים בעייני, גם אמא של קורל באה לסיים איתה את הטיול בקורס צלילה בהאבלוק.

בבקרים הלכתי לאכול מוזלי (גם ע״פ ההמלצה של עומר ודין) בפאט מרטין. קיבלתי צלחת ענקית של פירות, עם קוואקר, קורנפלקס, קוקוס מגורד ובצד יוגורט. בדיוק כמו שאני אוהבת! (הייתי צריכה להוציא את קורנפלקס השוקולד, שאני בטוחה שלחובבי המתוק היה בא לגמרי בטוב). אחרי המוזלי תמיד הזמנתי קפה קר, שהגיע במרקם מושלם ועם חיוך מאוזן לאוזן של אנשי הצוות הנחמדים.

בפאט מרטין פגשתי את משה ושלומי המתוקים שהכרתי בצ׳נאי, ובאותו הרגע יעל קורל ושחר פגשו את עדי, בחורה מקסימה איתה הן טיילו בתחילת הטיול בפושקר.

זאת מאמא אינדיה.

זה היה מרגש.

האנשים היו מקסימים, הנוף היה מהפנט, אבל עדיין משהו בי רצה לעבור לליטל אנדמן. אי פראי עליו שמעתי ממש קצת וקראתי עליו את פיסת המידע שקיימת בלונלי פלאנט.

ידעתי להארי, מנהל בגסטהאוס בהאבלוק, יש חבר שמנהל גסטהאוס בליטל אנדמן (אחד משלושת היחידים באי) אז הלכתי לדבר איתו. הארי טען שלא כדאי לי ליסוע לליטל אנדמן כי ״לא אוכל להינות מהחוף״. הוא הסביר שיש שם זבובי חול ותנינים ושהגסטהאוסים רחוקים מהחוף. הוא הוסיף שיש שם מרכז גלישה, עובדה שדווקא משכה אותי יותר להגיע לשם.

יצאתי מהשיחה הרבה יותר מבולבלת ממה שהגעתי אליה.

התלבטתי אם כדאי לשרוף יום ולילה של מעבורות (האבלוק-פורט בלייר. פורט בלייר-ליטל אנדמן) ואולי להתאכזב, או ללכת על בטוח ולנסוע שעה וחצי לאי ניל.

זה היה יום שבת אחרי הצהריים, והמשרד של המעבורת כבר היה סגור, אז גם אם ידעתי לאן אני רוצה להמשיך מכאן או לא, לא ממש הייתה לי ברירה אלא לחכות ליום שני בבוקר כדי לקנות כרטיס.

אז דחיתי את ההחלטה ביום וחצי.

הלכתי על החוף לכיוון החדר שלי, עייני שקעו באוקיינוס הצלול, ושאלתי את עצמי- יש לי חברים מדהימים, יש לי אוכל משגע, יש לי נוף שרק בחלומות רואים, אז למה משהו מרגיש חסר?! למה יש לי חתיכה בלב שחסרה!?

כשהגעתי לחדר הוא היה ריק. שמחתי כי יכולתי להתקשר למשפחה לקבל קצת עזרה, נפשית ואינפורמטיבית. באיי אנדמן אין ממש אינטרנט, או דרך אחרת לברר מה לעזאזל הולך באי ניל ובאי ליטל אנדמן, ולאן כדאי לי ללכת. ההורים ניחמו אותי קצת. יש בהורים שלי משהו שמרגיע אותי. כמו שתינוק מניח את הראש על הוריו ויודע שעכשיו הכל בסדר. הייתי חייבת לפרוק, התפוצצתי ובכיתי. כשלפתע, הבחורה איתה חלקתי חדר נכנסה, דבר שגרם לי הרבה יותר לרצות כבר את הלבד שלי. במשך יום וחצי הייתי מבולבלת, ואימי המסורה ניסתה לחפש לי כל פיסת אינפורמציה שאולי איכשהו משוטטת ברשת על שני האיים המסתוריים. היא אמרה שעניין הגלישה שם מתחיל רק במרץ-אפריל ושזו בכלל לא העונה.

החלטתי ללכת, פחות או יותר, על בטוח ולנסוע לניל. סגרתי כרטיס במעבורת הפרטית, כי במשרד הממשלתי לא היה אינטרנט (וכשאין אינטרנט, דבר שקורה לעיתים קרובות מאוד, אי אפשר לקנות כרטיסים). המעבורת הפרטית התבררה כסיוט לא נורמאלי שטסה על הים הקשוח וגרמה אפילו לי, שאין לי בעיות עם ים וסירות, להרגיש לא טוב, אז שלא נדבר על הבחורה ההודית שישבה ליידי שלא הפסיקה להקיא בשקיות.