קונפליקט השבוע האחרון בהודו -חלק 2

חזרנו מבית העץ בצי׳ינאר. כבר הבנתי שאלכס רוצה להספיק להיות קצת לבד בגוקרנה לפני שהיא פוגשת שם עוד חברים בדרכה צפונה. ושעופר, בצדק, הרגיש שעוד לא חווה לגמרי את מונאר הקסומה.

הייתי עייפה מידי כדי לעלות על 2 סליפרים, לכל כיוון, הלוך וחזור, להאמפי. והאופציה של ואיאנד, או קנור ובאקל ירדו מהפרק בגלל המחירים המלחיצים.

החלטתי, לא ממש בלב שלם אני חייבת לציין, שאסע לוארקלה. אנוח, אכתוב הרבה, אולי יהיו גלים ואעשה שיעור גלישה, אעשה מסע שופינג גדול לכל המשפחה לפני שאני עוזבת את הודו ואפילו אולי אעשה כמה שיעורי יוגה אם הרגל שלי לא תכאב.

קמתי מוקדם ביום שלמחרת ועליתי על האוטובוס הראשון לאלוה, שם אחליף לרכבת לוארקלה. כל הדרך הרגשתי רגשות מעורבים, שונים ומשונים, לגבי וארקלה. שמעתי שזה חוף ממוסחר, דיי דומה לגואה, ממנה ברחתי לפני 3 חודשים כשהתחלתי את המסע.

כל הנסיעה שמעתי קולות בתוך ראשי: ״למה את עושה את זה לעצמך? את הרי לא אוהבת את המסחרה הזאת, את התיירותיות המעצבנת. אז למה דווקא את המקום הזה בחרת לעצמך כקינוח לשבוע האחרון בהודו?!״

אחרי נסיעה ארוכה באוטובוס, ונסיעה ארוכה ומיוזעות מאוד ברכבת, בסליפר קואוצ׳ (פחות או יותר המחלקה הכי זולה ברכבת, מלאה בהודים וריקה ממזגן או חמצן...) -הגעתי לוארקלה.

לקחתי ריקשה להום סטיי שבחרתי לעצמי, ודיליפ, הבעלים המקסים קיבל את פניי בחיוך כובש. הוא נכנס לבית גדול עם דלת עץ מרשימה וגדולה ופתח את הדלת הראשונה מימין. זה החדר, הוא אמר, ואני ראיתי חדר ענק וסגול, עם רהיטים כחולים וציור קיר מהפנט. נשמתי לרווחה. מצאתי שלווה. 

בית על עץ וחיות פראיות

נסענו שעתיים באוטובוס מטלטל לכיוון צ׳ינאר. שמורת טבע פראית.

כשהגענו למקום התברר לי שהחוויה לא תהיה כל כך הארד קור כמו שחשבתי. מדריך לקח אותנו מהצ׳ק-פוסט לבית העץ, וישן איתנו שם, במרפסת. הלו״ז (כן, מסתבר שיש לו״ז...) מתחיל ב7:00 בבוקר -תה וביסקוויטים (ממש שחרית של טיול בצופים), מיד אחרי זה מתחילים ״עלק-טראק״, אם לדייק, הליכה ביער של שעתיים שלוש. מסיימים את ה״עלק-טראק״ במסעדה של השמורה, לאכול ארוחת בוקר. חוזרים עם המדריך לבית העץ כדי לנוח, ואם רוצים עושים עוד סוג של ״עלק-טראק״ בשעה 16:00.

יותר מזה שזה קצת ביאס אותי שיש לנו ממש לו״ז מתוכנן... היה אסור לנו להסתובב ככה סתם בשמורה.

גאד דאמנ.

רציתי חוויה פראית וקיבלתי טיול בצופים.

ביום הראשון הינו שבורים מהנסיעה, החום והלחות, וההליכה לבית העץ עם הציוד (הינו בטוחים שיהיה קר בלילה, מה שלא קרה, והבאנו מעילים). נשכבנו על המזרונים הנמוכים בבית העץ ונתנו לשמש לשקוע לאט לאט.

זה היה יום מנוחה טוב.

בבוקר של היום השני עברנו את כל הלו״ז הצופי. ראינו כמה חיות ואכלנו ארוחת בוקר. ויתרנו על ה״עלק-טראק-צהריים״, כי כל העניין היה מודרך מידי.

בערב המדריך שלנו התחלף והמדריך החדש מיהר להביא לנו ארוחת ערב, לדפוק שעון ולחזור הביתה. הינו שמחים שהמדריך שלנו החליט להבריז ולתת לנו קצת ספייס. להיות לבד סוף סוף בתוך הפרא.

אחרי השקיעה הדלקנו נרות (כי אין חשמל), אכלנו ארוחת ערב, נשכבנו על המזרונים ושמענו מוסיקה ברמקולים שלי (הבאנו מלאי בטריות כדי שתהיה לנו מוסיקה). הזמן עבר וכבר התחלנו להרגיש את העיניים נמעכות.

לפתע, ראיתי ממש מולי, על הקיר, עכביש ענק. אני חייבת לציין שאם עייני ראו אותו בחשכה, במרחק כזה, סימן שהוא באמת היה עצום (יש לי משקפי ראייה ומספר גבוה למרחק).

ניסינו למצוא פתרונות להפטר ממנו מבלי לגזול את חייו.

וגם... בכל זאת... עכבישים בדרך כלל לא יתקפו סתם, אלא אם הם מרגישים איום כלשהו על חייהם. אז לנסות להרוג אותו ולפספס זה יכול להיות קצת מסוכן.

להבריח אותו לא יעלה על הדעת, כי אין לנו מושג אם הוא מסוכן. ואם הוא כן מסוכן, כדאי מאוד שלא יחזור כשאנחנו ישנים...

התחלנו לנסות לקרוא לעזרה.

כל ניסיון כזה כשל כשלון חרוץ.

חשבנו להתפצל, אלכס ועופר ירדו למטה וינסו למצוא את הדרך לצ׳ק פוסט, (או לפחות למצוא את הכביש שידענו שהוא לא אמור להיות ממש רחוק) ואני אשאר ואשים עין שהברנש לא בורח. אחרי 5 דקות שמעתי את אלכס ועופר חוזרים, הם לא מצאו שום דרך לשום מקום. הכל חשוך. הכל נראה אותו הדבר.

בשלב מסויים הבנו שאין ברירה. זה או הוא או אנחנו.

התחלנו לנסות לפענח שיטות אסטרטגיות להעיף אותו רחוק מבית העץ מבלי להרוג אותו. ניסינו להכניס אותו לקופסאת קורנפלקס ולהעיף אותו מהחלון.

גם הנסיונות האלו כשלו, כשהתחיל לברוח בכל פעם שקרבתי אליו את קופסאת הצ׳וקו-פופס.

אין פתרון ואין מנוס מלהרוג את הפולש.

העלנו דרכים הגיוניות להרוג אותו במכה אחת או שתיים, כדי שלא תהיה לו ההזדמנות לתקוף בחזרה, כי זה עלול להיות קטלני. בהתחלה חיכינו שירד כל הדרך מהקיר אל הרצפה, זרקנו עליו סדין ועופר קפץ עליו מהר ובכל הכח. זה לא היה מספיק. החבר יודע את העבודה. זריז יותר מצרפתי משוגע בטור-דה-פרנס, הוא ברח בצליעה מהירה והשאיר מאחור חתיכת רגל קטנה. כשעלה על הקיר בחזרה הוא עשה טעות ונתן לנו זווית מעולה לפגיעה ישירה בראשו. עם לוח עץ ענקי שמצאנו בבית העץ, עופר האמיץ הציל את המצב.

כשהכרתי את עופר בערב הראשון במונאר גילינו שבן דוד שלי היה המפקד שלו בצבא. כמובן שמיהרתי לספר לבן דודי האהוב, והוא אמר בתגובה שעכשיו הוא רגוע כשהוא יודע שיש מישהו ששומר עלי. כנראה שלא סתם.

התרסקנו למיטה ונפלנו לשינה עמוקה.

בבוקר גילינו שהיצור שהתארח אצלנו בחדר והינו,בלית ברירה, חייבים לשכול, נקרא טייגר ספיידר. הטייגר הוא ממשפחת הטרנטולה. כן כן, כנראה שהוא קצת ערסי. המדריך שעזב אותנו ככה לבדינו בחושך, הגיע בבוקר ואמר בעודו מצחקק שאם הינו נעקצים הינו מתים. (בישראל היית כנראה מאבד את העבודה שלך+חוטף תביעה אחושרמוטה..)

מיהרנו לעלות על האוטובוס חזרה למונאר חזרנו לAida home stay ופגשנו שוב המון חברים, ישנים וחדשים.

קונפליקט השבוע האחרון בהודו -חלק 1

בתכנון המקורי שלי על מסעותיי בקרלה, ממש רציתי להגיע לויאנאד. על ואיאנאד שמעתי מזוג טיילים מיוחדים שהכרתי באנדמן. ואיאנאד היא שמורת טבע כמעט ולא מתויירת בצפון קרלה.

המחשבה הייתה להמשיך ממונאר לצ׳ינאר שזוהי שמורת טבע אחרת, עליה שמעתי מאחד השותפים בבית הקפה סולאר קפה בפורט קוצ׳ין, הוא אמר שאפשר לשהות שם בבית עץ (ואני כבר ממש נגנבתי ודיברתי עם אלכס, חברה שלי מהבית שהייתה אמורה להגיע מואטה קאנאל, והכנתי אותה להרפתקה) ומשם להצפין לויאנאד.

אז התחלתי לברר מה קורה שם בשמורה הזו, ואיאנד, כדי שאהיה מוכנה לנסוע ישר אחרי צ׳ינאר ואדע איך להגיע ליעד.

הזוג מאנדמן המליצו לישון באיזור שנקרא סולטן-בטרי, ממש בכניסה לשמורה.

אני לא יודעת איפה הם התאכסנו וכמה עלה להם, אבל המחירים המופקעים ניפצו כל מחשבה שלי להגיע לשמורה המדוברת. האופציה הזולה יותר, כביכול, היא לישון במרכז העיירה, מקום דיי מסריח ולא מהנה בכלל (ע״פ מה ששמעתי מ3 בריטיות שהיו שם ליומיים. יותר מזה, הן אמרו שהן ראו בתוך השמורה רק פיל וקוף, אחרי ששילמו הרבה כסף על טראקים וג׳יפים).

התחלתי להתבלבל, האם להקריב כל כך הרבה כסף בשביל לראות פיל וקוף?!

בעיקר אחרי שאני אחזור משמורת טבע אחרת אליה אני מתוכננת לצאת בעוד כמה ימים (צ׳ינאר).

התחלתי להעלות על הדעת לנסוע למקום היחיד שכביכול הרגשתי ״פספסתי״ בדרום הודו - האמפי.

ממש נכנסתי לקטע, הלכתי לברר ב4 סוכנויות נסיעות במונאר (כי כולם שם מטפלים רק בקרלה בערך (והאמפי נמצאת בקרנטקה), וגם אם מסדרים לך איזה סליפר באס לבנגלור אז לך תסתדר אחרי לבד...). מצאתי סוכן נסיעות אחד נורמאלי שענה לי על השאלה וגזר את דין הנסיעה בשני סליפרים, יומיים וחצי ו1,500 רופי.

לכל כיוון.

כי אני הרי אמורה לחזור לפורט קוצ׳ין לפחות לילה לפני הטיסה שלי.

שזה משאיר אותי עם משהו כמו 3-4 ימים בהאמפי. לא ממש לעניין בשבילי.

יום שלם הרגשתי כל כך מבולבלת ולא ידעתי מה לעשות עם 7 הימים האחרונים שנותרו לי עם מאמא אינדיה המשגעת.

פגשתי בחור בשם גיא והעברתי את היום איתו כדי לשחרר מחשבה ולתת לתשובות לצוץ לבד.

דעתי הוסחה אז שלפתע, דפיקה בדלת. זאת הייתה אלכס, החברה מהבית שהגיעה מואטה קאנאל.

איזה אושר לראות פנים מוכרות אחרי כל כך הרבה זמן!

היא הגיע עם עופר, חבר שהכירה בואטה קאנאל ותכננו לנסוע שלושתנו יחד לצ׳ינאר.

שאלתי אותם מה הם מתכננים להמשך. הם אמרו שהם מתכננים על וארקלה. המקום האחרון אליו רציתי ללכת. שמעתי שזה מעין גואה בקרלה.

התחלתי לחשוב על היתרונות שיש בלהמשיך לוארקלה... אני אעשה עוד קצת קניות (כי לא ממש קניתי דברים שווים בהודו) אני אנוח, אני אכתוב הרבה, יש ים, יש גלים (ואם יהיה לי מזל גם אקח שיעור גלישה).

יאללה. לוארקלה.

יום אחרי נסענו לצ׳ינאר, עופר אלכס ואני, וביקשנו מהבעלים של Aida שישמור לנו חדר ליום שאנחנו חוזרים.

לצלול למרבדי התה של מונאר

עברתי להום-סטיי AAIDA -האני מון פרדייס. את האמת, באמת פיסה של גן עדן. המשפחה לה שייך ההום-סטיי מדהימה בצורה שתגרום לכל אחד להתאהב. אב המשפחה אדיב ונחמד ובעיקר מאוד משעשע.

בלובי יש וייפי ושם גם כולם נפגשים. בכל קומה יש שולחן ישיבות גדול בו מתקבצים כמעט כל דיירי שלושת הקומות בערבים. מנגנים שרים משחקים או סתם מחליפים חוויות.

החדר שלי היה גדול כל כך שבבקרים הייתי עושה יוגה בתוך החדר (עד שכאב הרגל שהתחיל באלפי על בית הסירה רמז לי שרצוי שאניח בצד את תרגול היוגה עד שאגיע לסרי לנקה. -בסרי לנקה אני מתוכננת לפגוש את אמא ולעשות איתה סדנת יוגה ומדיטציה בכל האי).

העברתי את התיק מהגסטהאוס הקודם, הנחתי את דבריי בחדר והצטרפתי לאור וחבריו. הם הגיעו בחבורה גדולה בטראק מואטה קאנאל.

פתחנו את הבוקר בארוחת בוקר גדולה ב״הוט קיטצ׳ן״ (שם מצאתי את עצמי אוכלת כמעט כל ארוחה או לפחות מריצה שלושה צ׳אי במהלך היום). לקחנו 3 ריקשות ונסענו ברחבי מונאר והסביבה בין נופים קסומים ועוצרי נשימה של ירוק. נסענו מהופנטים לנוף לצלילי מוסיקה טמילית שנהגי הריקשה השמיעו לנו.

מידי פעם עצרנו לשבת להתקע על הירוק באיזו נקודת תצפית מטורפת, או בנקודת תצפית מטורפת עם צ׳אי.

אם להיות כנה, כל נקודה במונאר מטורפת.

הכרתי המון אנשים מדהימים, אינטגרציה של אנשים שהגיעו ממקומות שונים ומסיפורים שונים. כל הטיול היומי הזה עשה לי טוב אחרי הלילה האחרון שעברתי (ראה פוסט קודם).

בין החבורה הזאת הייתה בחורה מתוקה בשם טל. היא נשארה אחרי שכולם עזבו להאמפי, או קוצ׳ין, ועברה לחדר איתי ל2 לילות לפני שעזבה למדוראי לאשראם ״שיבננדה״. זכיתי להכיר ולטייל יומיים עם בחורה מיוחדת חכמה ובוגרת בטירוף. טיילנו יחד בין שדות התה ודיברנו המון. למדתי ממנה הרבה על קיבוצים ועל חינוך בלתי פורמלי (בו היא רוצה לעסוק כשתחזור לארץ בעוד חודש, אחרי 8 חודשים במזרח).

דרך טל הכתי חבורה של דתיים מקסימים שערכו ארוחת שישי וארוחת שבת גדולות והזמינו את כולם. למדתי מהם על גוי של שבת ועל כך שהם לא יכולים לשתות או לאכול משהו שנעשה או נקנה בשבת (אלא אם גוי הכין או קנה את זה לעצמו). אז כמו שאני הכי אוהבת, לנצח את המערכת על פי החוקים שלה. עשיתי הכל כדי שבעלת ההום סטיי תכין סיר גדול של צ׳אי וקפה למשפחה ולפועלים שצבעו את הבניין (הזמנתי אותם על חשבוני).

היה כיף לגרום לכל כך הרבה חיוכים (גם שירה, אחת הבנות, המתוקה וגם הצבעים היו אסירי תודה..) זה עשה לי טוב בלב.

שירה וטל עזבו למדוראי ואני נסעתי עם הבנים שנשארו ועוד שתי בנות לטיול ג׳יפים בסביבה. שוב, להתרשם עוד קצת ממרבדי התה המיוחדים של מונאר.

ה״אטרקציות״ בסביבה לא כאלו מרשימות כמו הדרכים, אחחח הדרכים....

הדשא לא כל כך ירוק כשבעל הגסטהאוס עצבני

מאלפי למונאר צריך לקחת שני אוטובוסים מקומיים במשך כ7 שעות. אז החלטתי שוב למצוא לעצמי גסטהאוס כדי להגיע בערב למקום ידוע מראש. הזמנתי מקום כשהייתי בבית הסירה. כשבית הסירה עגן שוב באלפי לקחתי ריקשה לגסטהאוס בו ישנתי את שני הלילות הקודמים באלפי (palmy residency) כדי לאסוף את התיק הגדול שלי שהשארתי שם. לקחתי את התיק וצעדתי לכיוון התחנה המרכזית כדי להתחיל את המסע למונאר.

לקחתי אוטובוס לקוטיאם של שעתיים וקצת, ושם החלפתי אוטובוס למונאר. הנסיעה למונאר לא הייתה קשה במיוחד, למעשה אני ממש אוהבת לנסוע באוטובוסים מקומיים. אבל העליות המטלטלות, הבחורה ההודית הנחמדה אבל-קצת-מסריחה, העבודות בכביש שגרמו לכמות מאסיבית של רכבים, פשוט לעמוד, שעה וחצי במקום 8 ק״מ ממונאר, ובנוסף, הכאב מוזר שהתחיל לי ברגל כבר בבית הסירה באלפי, שהקרין לי על כל השרירים בגוף בערך ובמילים אחרות... פשוט פירק אותי (לא היה לי אפילו זמן להוציא את המשחה ההמאופטית שלי מתיק התרופות שנמצא עמוק בתיק הגדול שלי כדי להקל על הכאב)

-כל זאת הביאו אותי למצב שירדתי מהאוטובוס באולד מונאר, ב7 בערב, מפורקת-מרוסקת-וגמורה, אחרי 8.5 שעות של דרך.

הגעתי לגסטהאוס שסגרתי לעצמי מראש, green view. הנחתי את הדברים והרגשתי הקלה. עברתי כל כך הרבה מעברים, נמלים, נמלי תעופה, ערים, אמצעי תחבורה, מקומות לינה ומיטות בשבוע אחד (ניל-פורט בלייר-צ׳נאי-פורט קוצ׳ין-אלפי-בית סירה באלפי-מונאר), שרק רציתי לשים את הראש ואת הדברים במקום אחד. לשבוע. לחיות את המקום.

בבית הסירה, הבריטיות שהכרתי, סיפרו לי שהן מטיילות כבר שנה, ושבכל מקום הן נשארות בערך 3 ימים. אני לא מבינה איך אפשר לעשות את זה. זה כמו לזיין וללכת. אי אפשר באמת לקלוט את הוייב של המקום ככה.

אני אוהבת, לפחות ביתיים, בהודו, להיות לפחות שבוע במקום אחד. להבין מה קורה במקום. להתחבר לוייב. -ובשבילי, לעבור כל כך הרבה מקומות בשבוע היה מתיש בצורה מטורפת. 

הלכתי לאכול וחזרתי לגסטהאוס כדי לעשות צ׳ק אין. הבאתי את הדרכון שלי והתחלתי למלא את טופס הצ׳ק אין המוזר של קרלה.

כשהגעתי לרובריקה בה אני מצהירה על מספר הימים שאני מתכוונת להשאר במקום, אמרתי לו שאני מתכוונת להשאר שבוע. בעודי מחשבת את התאריכים כדי לדעת איזה מספר לרשום על הדף, הוא מצהיר ״אצלנו זה לא עובד ככה.״, המוח שלי עוד לא הספיק לשגר הוראה ליד לבטל את כתיבת המספר, והבחור השחום שמולי שולח ידו ומוחק את המספר שכתבתי. ״אצלנו עושים צ׳ק אין ליומיים״ הוא מכריז ״ואז, נראה אם יש לנו עוד מקום בשבילך להשאר...״ מבועטת ממה ששמעתי הרגע, ביקשתי ממנו שיסביר לי למה לעזאזל הוא לא יכול לשמור לי את החדר, מעכשיו, במקום לחכות שמישהו אחר יזמין את החדר (הרי אני משלמת מחיר דיי יקר על החדר ולא נראה כאילו אם יבוא מישהו אחר הוא ישלם יותר). הוא טען שאי אפשר. מבולבלת עוד יותר, ומזעזעת מהמחשבה שאצטרך שוב להזיז את הדברים שלי בעוד יומיים, שאלתי אם יש מצב שבעוד יומיים אני מוצאת את עצמי בלי חדר.

הוא ענה שיש סיכוי שיעבירו אותי חדר בתוך הגסטהאוס. תוך כדי שאני באמת מנסה להבין-מה-לעזאזל-הולך-פה, ביקשתי ממנו שבאמת יסביר לי מה הסיבה למדיניות המוזרה הזאת. כי אני מטיילת כבר מגיל 0 עם המשפחה שלי, עברתי אלפי צ׳ק אינים ואלף מלונות, שלא נדבר על כך שאני מטיילת כבר כמעט 3 חודשים בהודו ולא היה גסטהאוס אחד שהתנהל ככה.

הבחור השמנמן מולי עושה טלפון ומדבר בשפה המוזרה שמדברים בקרלה, שאם ממלמלים את שמה ממש מהר זה נשמע משהו כמו ״מלמפלם״. תוך כדי השיחה נרגעתי קצת והחלטתי להחליף טקטיקה. כשסיים את השיחה, ביקשתי ממנו, ממש ברוגע, בצורה יפה, שיבדוק אם בעוד יומיים פנוי חדר כלשהו בגסטהאוס. וזה החזיר לי ברוגע ״אין לי״.

קיבינימט.

מה?!?!?!?

עכשיו הצלחת ממש לבלבל אותי.

אמרתי שאני באמת לא מבינה איך לפני רגע היה לו ״כנראה״ מקום בשבילי ׳איפשהו בגסטהאוס׳ לעוד יומיים ועכשיו אין לו בכלל.

בשלב הזה, הוא איבד לגמרי את הסבלנות ושלח אותי לחפש גסטהאוס אחר. ב9 בערב. באולד מונאר, שמסתבר שזה מקום שיש בו אולי 5-6 גסטהאוסים, וכולם מלאים. (מה שלא מלא כנראה יקר מידי או מעפן).

התחננתי בפניו שיתן לי להשאר הלילה, ודמעות כבר התפוצצו מעייני.

באמת שלא היה קשה לשבור אותי אחרי השבוע הארוך והיום המפרך (וכאבי הרגליים שגמרו עלי בכל צורה שהיא).

עליתי לחדר להביא לו כסף והתקשרתי להורים שלי. בעקרון לא שהייתי צריכה עזרה כלשהי, הייתי פשוט צריכה לשמוע את הקול של ההורים שלי. לשמוע אותם אומרים לי שיהיה בסדר. למרות שאין לי ספק שיהיה.

נרגעתי קצת מהתמיכה המשפחתית ויצאתי לחפש לי גסטהאוס למחר.

בין הדמעות שמעתי קול שאומר לי ״היי, מה קורה? זוכרת אותי?״

ניגבתי את הדמעות וראיתי את אור, בחור שהכרתי בהאבלוק, שני לילות לפני שעזבתי לניל איילנד. ״היי, אממ, אור?! אמממ.. אני קצת... לא פה... חח... אני קצת... אממ... בוכה... חח״ פרצתי בצחוק, נחנקת מדמעות, מספרת לו מה עבר עלי. הוא הרגיע אותי. זה היה נחמד ממש לפגוש פנים מוכרות פתאום, ועוד בעברית, אחרי שבועיים בערך שדיברתי, חשבתי וחלמתי רק באנגלית.

למען האמת, לא ידעתי שמונאר זה מקום שנכנס, חצי-כח, לשביל החומוס.

מצאתי מקום אחר, קצת יקר יותר, אבל ידעתי שכמה ימים מאוחר יותר חברה שלי מהבית, תגיע מואטה קאנאל. אז בשביל השקט הנפשי שלי, שילמתי קצת יותר. שיעור שכבר למדתי בהאבלוק.

למעשה, ברגע שכביכול ״העיפו אותי מהגסטהאוס״, הרגשתי שזאת מאמא אינדיה שמתערבת ושולחת אותי למקום אחר, יותר טוב.